הפיגועים שהיו בשנים האחרונות בהודו הביאו את צבא הודו לנקוט אמצעי זהירות בכל דבר שיכול להיות לעזר למי שרוצה לפגע בהם:
בבדיקת הגבולות בשדה התעופה, צריך לתת כתובת מדוייקת שבה אתה מתכנן להתאכסן. ואם אין לך לתת- מעכבים אותך. רוצה להחליף כסף? צריך צילום של הדרכון והויזה, וגם כתובת מדוייקת וטלפון.
רוצה לקנות disk on key? צריך כתובת מדוייקת שמתאכסנים בה בהודו+ טלפון ואיש קשר.
רוצה לשבת באינטרנט קפה? צריך שתציג תעודת זהות מקומית ואם אין לך שתבוא עם מישהו מקומי שיוכלו לצלם את תעודת הזהות שלו.
בכניסה למטרו, לקניונים ולתחנות הרכבת יש בדיקות ביטחוניות וגלאי מתכות שחשבתי שיש רק בישראל.
אסור לצלם במטרו.
בקיצור, כל מה שיכול היה אולי לשמש מפגעים בצורה מסויימת- מצריך כתובת, טלפון, צילום דרכון וכו'. להרתיע כמה יותר.
ולמה אני מספרת לכם על זה? בגלל בית הכנסת בת'אנה.
יום שישי ראשון בהודו.
בבוקר אבא ואני ביקרנו אצל פרנסיס וכשחזרנו- אכלנו ארוחת בוקר עם כולם. אחרי זה נסענו עם אומה לקניון, לקנות כמה דברים. עדיין לא התחלנו לבשל וכשזה קורה לא נשאר עוד הרבה זמן לשבת. המטבח יחסית קטן, אז עובדים בו באינטנסיביות מעט אנשים, מתקתקים את ארוחת שבת בערב. (לשבת בבוקר אומה תביא צ'פאטי ותאכל איתנו, וישאר אורז, ואולי נכין סלט. )
כל שאר האנשים מתארגנים עם מקלחות ובגדים, ויוצאים לבית הכנסת. אבא אומר שהוא זוכר איפה בית הכנסת נמצא ואיך אפשר להגיע אליו שלא דרך הבית של סונדרהם. אז אנחנו הולכים: אבא, רותה, לאה ומרים. בדיוק לפני שיצאנו ירד גשם שוטף וכל הרחובות מלאים בשלוליות ובוץ. אנחנו מנסים לדלג מעל השלוליות ולא להתלכלך בבוץ, זה כמעט מצליח לנו עד שרותה כמעט ומשתטחת בתוך שלולית ענקית....
פעמיים אבא שואל אנשים האם אנחנו בדרך הנכונה, רק ליתר ביטחון שהוא טועה. הוא לא טועה.
אנחנו מגיעים לתפילה. הם אמרו לנו שהם מתחילים ב19:00 להתפלל, ועכשיו כבר 19:30 והם בקריאת שמע, מה שאומר שאנחנו באיחור אז אני לא שואלת שאלות כשאני נכנסת ורואה חיילים במתחם של בית הכנסת, ונכנסת ישר לתפילה.
כולם עומדים, לחלק יש סידורים ביד, לשאר לא, הם אומרים את 'השכיבנו' בקול, כולם ביחד, במנגינה מוכרת ועם זאת ממש לא מוכרת לי. אני מתחילה להתפלל ומגלה שיורדות לי דמעות בלי הפסקה...
זה כל כך מרגש אותי, התפילה הזו פה. אני מבינה שמרגש אותי לראות יהודים, שלא משנה איפה הם גרים ונמצאים הם מתפללים את אותה התפילה כמו האיש שנמצא כרגע בישראל, או בארצות הברית. יש בזה משהו ממש מאחד. הם שרים כולם ביחד, במנגינה שמזכירה לי את התפילות בימים נוראים בקיבוץ או אצל סבתא. משהו מאוד תמים ועדין, ועם זאת התפילה חזקה וברורה.
יום למחרת אני שוב בתפילה ואז אני מבינה כל מיני דברים מהצפיה בהם:
מי שלא מחזיק סידור לא יודע לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית. מיותר לציין שהוא לא מבין עברית, אז הם עומדים בשקט בתפילת העמידה, רגליים צמודות, ידיים מאחורי הגב. מחכים שכל השאר יסיימו להתפלל.
וגם מי שיודע לקרוא ולכתוב לא תמיד מבין את מה שהוא קורא ומתפלל. ככה יוצא שהחזן הוא גם הבעל קורא בתורה, וכל שאר האנשים מחקים אותו בכל מה שהוא עושה, כשהחזן אומר 'קדיש' הם כולם משתחוים איתו והולכים איתו את הצעדים קדימה ואחורה.
יש את זקן הקהילה, ועל פיו ישק דבר. הוא נראה זקן, כמעט בן 100 ובקושי הולך. הוא זה שזוכר איך היו עושים דברים בעבר, ובגלל שאין להם רב מוסמך* הוא זה שמשמש להם כמורה דרך והלכה. בשבת השניה אני שואלת את אחד המתפללים מי הוא ומגלה שהוא היה חזן במשך המון שנים....
כשהתפילה מסתיימת ואני מסיימת לבכות, אנחנו אומרים 'שבת שלום' לנוכחות בעזרת נשים, וגם זו בצורה מאוד מיוחדת: עוטפים ברכות ב-2 הידיים את היד של מי שמברכים, אומרים 'שבת שלום' ואז מנשקים את יד ימין. ויש בזה משהו מקסים ונעים. אנחנו רואות עוד 3 בחורות מערביות, וכשאנחנו מדברות איתן אנחנו מגלות שהן יהודיות אמריקאיות, מתנדבות בת'אנה והן דתיות, אז לתפילות הן מגיעות לפה. הן שואלות מה אנחנו עושות שם ומאוד מתרגשות כשאנחנו מספרות להן.
יוצאים מבית הכנסת ואז אני מסתכלת שוב מסביבי: יש חבורה של חיילים שיש להם עמדה רצינית בפנים, ועוד חייל שנמצא ליד הפתח של עזרת הנשים. יש הרבה באזזזז סביבנו מציבור המתפללים, ס"כ, לא בכל יום מגיעים אנשים מארץ ישראל לבקר שם, ובטח לא מגיעים לתפילה עצמה. כולם באים לאמר לנו שבת שלום, ורובם מנסים לדבר מעט בשפה העברית. אנחנו נכנסים לעזרת הגברים כדי לתת נשיקה לארון הקודש, וזה לכשעצמו מאוד מרגש.
כשאנחנו יוצאים, שוב פעם אנחנו רואים את שאר האחים שהגיעו אחרנו עם סונדרהם, שליווה אותם לבית הכנסת כדי שלא יתבלבלו בדרך. מצד אחד זה מצחיק אותי שהוא שם, כי מה לו ולבית הכנסת? ומצד שני זה נראה לי מאוד טבעי שהוא שם . אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הדירה יחד עם סונדרהם, ורואים עוד עמדה שנמצאת בחוץ שבה נמצא חייל עם נשק דרוך. סונדרהם מסביר לי שבכל מרכזי היהדות למינהם ברחבי הודו יש שמירה קפדנית, מאז הפיגוע שהיה בבית חב"ד, הם לא לוקחים סיכון.
*אין להם רב מוסמך ואין להם הרבה מושג בהלכות בסיסיות שנקבעו במהלך השנים, כי כמו שכבר כתבתי הקשר שלהם עם קהילות יהודיות אחרות היה דל יחסית. ככה יוצא שמה ש'זקן הקהילה' זוכר הם מקיימים ומה שלא- לא.
ככה יוצא שלבית הכנסת הם מגיעים בריקשות ובמוניות בשבת כי הם רוצים להיות ביחד בתפילת שבת והם גרים רחוק.
ככה יוצא שהם מביאים איתם את תרמוס התה ואת הבסקוויטים כדי לעשות הפסקה באמצע התפילה.
ככה יוצא שכאשר יורד גשם בשבת הם פותחים את המטריות ומסתופפים בצילן.
ככה יוצא שכשחם בבית הכנסת הם מדליקים את המאווררים.
ככה יוצא שאחרי תפילת שבת הגבאי לוקח את המקרופון ואומר דבר תורה.
ככה יוצא, שחלק מן היהודים מתבוללים לאט לאט ומתחתנים עם גויות ועדיין מגיעים לבית הכנסת ומשמשים כחזנים וגבאים....
