בית כנסת בתא'נה וכל סידורי האבטחה בהודו

הפיגועים שהיו בשנים האחרונות בהודו הביאו את צבא הודו לנקוט אמצעי זהירות בכל דבר שיכול להיות לעזר למי שרוצה לפגע בהם:

בבדיקת הגבולות בשדה התעופה, צריך לתת כתובת מדוייקת שבה אתה מתכנן להתאכסן. ואם אין לך לתת- מעכבים אותך. רוצה להחליף כסף? צריך צילום של הדרכון והויזה, וגם כתובת מדוייקת וטלפון.

רוצה לקנות disk on key? צריך כתובת מדוייקת שמתאכסנים בה בהודו+ טלפון ואיש קשר.

רוצה לשבת באינטרנט קפה? צריך שתציג תעודת זהות מקומית ואם אין לך שתבוא עם מישהו מקומי שיוכלו לצלם את תעודת הזהות שלו.

בכניסה למטרו, לקניונים ולתחנות הרכבת יש בדיקות ביטחוניות וגלאי מתכות שחשבתי שיש רק בישראל.

אסור לצלם במטרו.

בקיצור, כל מה שיכול היה אולי לשמש מפגעים בצורה מסויימת- מצריך כתובת, טלפון, צילום דרכון וכו'. להרתיע כמה יותר.

ולמה אני מספרת לכם על זה? בגלל בית הכנסת בת'אנה.

יום שישי ראשון בהודו.

בבוקר אבא ואני ביקרנו אצל פרנסיס וכשחזרנו- אכלנו ארוחת בוקר עם כולם. אחרי זה נסענו עם אומה לקניון, לקנות כמה דברים. עדיין לא התחלנו לבשל וכשזה קורה לא נשאר עוד הרבה זמן לשבת. המטבח יחסית קטן, אז עובדים בו באינטנסיביות מעט אנשים, מתקתקים את ארוחת שבת בערב. (לשבת בבוקר אומה תביא צ'פאטי ותאכל איתנו, וישאר אורז, ואולי נכין סלט. )

כל שאר האנשים מתארגנים עם מקלחות ובגדים, ויוצאים לבית הכנסת. אבא אומר שהוא זוכר איפה בית הכנסת נמצא ואיך אפשר להגיע אליו שלא דרך הבית של סונדרהם. אז אנחנו הולכים: אבא, רותה, לאה ומרים. בדיוק לפני שיצאנו ירד גשם שוטף וכל הרחובות מלאים בשלוליות ובוץ. אנחנו מנסים לדלג מעל השלוליות ולא להתלכלך בבוץ, זה כמעט מצליח לנו עד שרותה כמעט ומשתטחת בתוך שלולית ענקית....

פעמיים אבא שואל אנשים האם אנחנו בדרך הנכונה, רק ליתר ביטחון שהוא טועה. הוא לא טועה.

אנחנו מגיעים לתפילה. הם אמרו לנו שהם מתחילים ב19:00 להתפלל, ועכשיו כבר 19:30 והם בקריאת שמע, מה שאומר שאנחנו באיחור אז אני לא שואלת שאלות כשאני נכנסת ורואה חיילים במתחם של בית הכנסת, ונכנסת ישר לתפילה.

כולם עומדים, לחלק יש סידורים ביד, לשאר לא, הם אומרים את 'השכיבנו' בקול, כולם ביחד, במנגינה מוכרת ועם זאת ממש לא מוכרת לי. אני מתחילה להתפלל ומגלה שיורדות לי דמעות בלי הפסקה...

זה כל כך מרגש אותי, התפילה הזו פה. אני מבינה שמרגש אותי לראות יהודים, שלא משנה איפה הם גרים ונמצאים הם מתפללים את אותה התפילה כמו האיש שנמצא כרגע בישראל, או בארצות הברית. יש בזה משהו ממש מאחד. הם שרים כולם ביחד, במנגינה שמזכירה לי את התפילות בימים נוראים בקיבוץ או אצל סבתא. משהו מאוד תמים ועדין, ועם זאת התפילה חזקה וברורה.

יום למחרת אני שוב בתפילה ואז אני מבינה כל מיני דברים מהצפיה בהם:

מי שלא מחזיק סידור לא יודע לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית. מיותר לציין שהוא לא מבין עברית, אז הם עומדים בשקט בתפילת העמידה, רגליים צמודות, ידיים מאחורי הגב. מחכים שכל השאר יסיימו להתפלל.

וגם מי שיודע לקרוא ולכתוב לא תמיד מבין את מה שהוא קורא ומתפלל. ככה יוצא שהחזן הוא גם הבעל קורא בתורה, וכל שאר האנשים מחקים אותו בכל מה שהוא עושה, כשהחזן אומר 'קדיש' הם כולם משתחוים איתו והולכים איתו את הצעדים קדימה ואחורה.

יש את זקן הקהילה, ועל פיו ישק דבר. הוא נראה זקן, כמעט בן 100 ובקושי הולך. הוא זה שזוכר איך היו עושים דברים בעבר, ובגלל שאין להם רב מוסמך* הוא זה שמשמש להם כמורה דרך והלכה. בשבת השניה אני שואלת את אחד המתפללים מי הוא ומגלה שהוא היה חזן במשך המון שנים....

כשהתפילה  מסתיימת ואני מסיימת לבכות, אנחנו אומרים 'שבת שלום' לנוכחות בעזרת נשים, וגם זו בצורה מאוד מיוחדת: עוטפים ברכות ב-2 הידיים את היד של מי שמברכים, אומרים 'שבת שלום' ואז מנשקים את יד ימין. ויש בזה משהו מקסים ונעים. אנחנו רואות עוד 3 בחורות מערביות, וכשאנחנו מדברות איתן אנחנו מגלות שהן יהודיות אמריקאיות, מתנדבות בת'אנה והן דתיות, אז לתפילות הן מגיעות לפה. הן שואלות מה אנחנו עושות שם ומאוד מתרגשות כשאנחנו מספרות להן.

יוצאים מבית הכנסת ואז אני מסתכלת שוב מסביבי: יש חבורה של חיילים שיש להם עמדה רצינית בפנים, ועוד חייל שנמצא ליד הפתח של עזרת הנשים. יש הרבה באזזזז סביבנו מציבור המתפללים, ס"כ, לא בכל יום מגיעים אנשים מארץ ישראל לבקר שם, ובטח לא מגיעים לתפילה עצמה. כולם באים לאמר לנו שבת שלום, ורובם מנסים לדבר מעט בשפה העברית. אנחנו נכנסים לעזרת הגברים כדי לתת נשיקה לארון הקודש, וזה לכשעצמו מאוד מרגש.

כשאנחנו יוצאים, שוב פעם אנחנו רואים את שאר האחים שהגיעו אחרנו עם סונדרהם, שליווה אותם לבית הכנסת כדי שלא יתבלבלו בדרך. מצד אחד זה מצחיק אותי שהוא שם, כי מה לו ולבית הכנסת? ומצד שני זה נראה לי מאוד טבעי שהוא שם . אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הדירה יחד עם סונדרהם, ורואים עוד עמדה שנמצאת בחוץ שבה נמצא חייל עם נשק דרוך. סונדרהם מסביר לי שבכל מרכזי היהדות למינהם ברחבי הודו יש שמירה קפדנית, מאז הפיגוע שהיה בבית חב"ד, הם לא לוקחים סיכון.

*אין להם רב מוסמך ואין להם הרבה מושג בהלכות בסיסיות שנקבעו במהלך השנים, כי כמו שכבר כתבתי הקשר שלהם עם קהילות יהודיות אחרות היה דל יחסית. ככה יוצא שמה ש'זקן הקהילה' זוכר הם מקיימים ומה שלא- לא.

ככה יוצא שלבית הכנסת הם מגיעים בריקשות ובמוניות בשבת כי הם רוצים להיות ביחד בתפילת שבת והם גרים רחוק.

ככה יוצא שהם מביאים איתם את תרמוס התה ואת הבסקוויטים כדי לעשות הפסקה באמצע התפילה.

ככה יוצא שכאשר יורד גשם בשבת הם פותחים את המטריות ומסתופפים בצילן.

ככה יוצא שכשחם בבית הכנסת הם מדליקים את המאווררים.

ככה יוצא שאחרי תפילת שבת הגבאי לוקח את המקרופון ואומר דבר תורה.

ככה יוצא, שחלק מן היהודים מתבוללים לאט לאט ומתחתנים עם גויות ועדיין מגיעים לבית הכנסת ומשמשים כחזנים וגבאים....

המורה של אבא

אבא רצה ללכת הרבה לבקר מורה שהיתה לו, 'היא מבוגרת וכמעט לא רואה, ונראה לי שהיא צלולה', ככה הוא אמר לנו. אבל אז מייקל פונה אליו ואומר לו שמורה אחרת שהיתה לו- יושבת שבעה כי אחיה נפטר בישראל. את אחיה אנחנו מכירים, הוא חבר של אבא מישראל והיה בחתונות של כמה מאיתנו. מייקל הוא חבר של אבא מפעם, יהודי שגר בת'אנ'ה, מתפלל יחד עם הקהילה בבית הכנסת, 'יהודי דתי אבל לא כמוכם, לא כל כך חזק'.
ביום ראשון האחרון שלנו בת'אנ'ה אחרי שביקרנו אצל וישוינאט אבא אומר שהוא הולך לניחום אבלים אצל המורה שלו. חנה, לאה ואני מצטרפות. מטעמים מובנים אני לא לוקחת איתי את המצלמה למרות שממש מדגדג לי בקצות האצבעות.
הבניין שבו היא גרה הוא צדדי, ויש לו כמה כניסות שלא ממש נראות כמו כניסות לבניין. כשאנחנו מתלבטים בין הכניסות עובר שם אדם אחד ואבא בשיא הטבעיות שואל אותו באנגלית: 'סליחה אדוני, אתה יודע אולי אם בבניין הזה גרה משפחה מבני ישראל?' חלקיק פחד קטן תוקף אותי קלות: אנחנו בחו"ל, במדינה שיש בה מלא מוסלמים ולשאול ככה בפשטות על משפחה מ'בני ישראל' קצת מפחיד אותי, למרות שאבא במשך שנים סיפר לנו על יחסי שכנות נהדרים בין כל התושבים, נוצרים, הינדים, מוסלמים ובני ישראל. אבא גם מעודד אותנו באיזו שהיא צורה לנסוע לקשמיר, מעבר לכך שזה חבל ארץ מדהים ביופיו- אבא מאמין שהאוכלוסיה הם צאצאים של 10 השבטים האבודים, נושא שמאוד מאוד מעניין אותו. 'פתאנים', 'פאשטונים', ככה קוראים להם באיזור הזה, אבא גם אומר שחלק מאנשי הטליבאן הם מצאצאי בני ישראל.
בכל מקרה, האיש הזה מסביר לנו באיזה כניסה גרה משפחה מ'בני ישראל' ואנחנו נכנסים. יש מִפְרַט גדול של המשפחות שגרות בבניין, אבל מה שתופס לנו את העין זה המזוזה שנמצאת בפתח הדירה שנמצאת משמאלנו. אנחנו מתלבטים האם זה הבית ואבא מחליט לצלצל, 'זה בית של 'בני ישראל', הכי הרבה הם ידעו להפנות אותנו למי שאנחנו צריכים'.
פותחת את הדלת אישה בת 50, אבא מסביר לה שאנחנו מחפשים את פ(א)רלי מוזס והיא מחייכת אלינו ומפנה אותנו פנימה.
כשאני נכנסת לחדר, אבא כבר באמצע משפט, הוא אומר למורה שלו (שלא היא פתחה לנו את הדלת אלא גיסתה) שאולי היא לא ממש זוכרת אותו וזה טבעי כי הם היו מלא תלמידים אבל הוא זוכר אותה, והיא קוטעת אותו ואומרת לו 'קרישנה! אני זוכרת אותך מאוד טוב, ובדיוק אתמול הזכרנו אותך אתמול עם הלל ומייקל'. אבא מתרגש, וגם היא.
היא מספרת לנו שאבא היה תלמיד חכם מאוד ואינטליגנט. 'את זוכרת אותו?' אני שואלת אותה והיא עונה לי 'בוודאי, הם היו הכיתה הראשונה שלימדתי ומאוד אהבתי אותם. וגם, פחדתי לפני שהתחלתי ללמד כי לא הייתי גדולה מהם בהרבה, אבל הם היו תלמידים טובים, וחוץ מזה שהייתי שכנה שלהם'.
היא שואלת את אבא על האחיות שלו, ועל המשפחה. גיסתה הצעירה ממנה שיושבת לידה, אומרת כמה פעמים שהיא זוכרת את אבא מסתובב עם החברים שלו בעיניים שלה, של ילדה קטנה.
היא מתרגשת כשאנחנו אומרות שאנחנו מכירות את אחיה שנפטר, שהוא היה בחתונה של אחיות שלנו בשנה שעברה.
הם מדברים על השינוי של אבא, אבא מצידו מספר על כך שמעולם לא האמין באלים ההודים, על המחלה שלו, על העזרה של החברים, ועל כך שהם היו לוקחים אותו לבית הכנסת. היא מצידה אומרת לאבא שהוא שלם יותר כי הוא בחר בעצמו את האלוהים שלו, את הדת שלו ובאיזה צד הוא נמצא. היא שואלת אותו מה השם העכשוי שלו, ומהנהנת כשהוא מסביר לה את פירוש השם.
ואז היא שואלת אותנו, מה אנחנו עושות בארץ והאם עשינו צבא. אנחנו מסבירות לה שעשינו שירות לאומי ומה זה אומר בדיוק. היא מהנהנת בראש. ובכלל, היא מאוד מאוד עדינה, המורה של אבא שלי, מדברת לאט ובשקט. רואים שהיא היתה מורה מצויינת.
היא מספרת לנו על המחלה של בן הזוג שלה שממה הוא נפטר 4 חודשים לפני כן. מספרת קצת על הילדה שלה שגרה פה, בהודו, ואחרי שהאבא נפטר מבקשת ממנה לבוא לישון איתה לפחות 3 ימים כדי שהיא לא תהיה לגמרי לבד.
כשאנחנו קמים ללכת אחרי 40 דקות אנחנו אומרים לה בעברית 'המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון בירושלים ולא תוסיפי לדאבה עוד' ו-'שלא תדעי עוד צער'. אני הייתי בטוחה שהיא מכירה את הנוסחים האלו אבל אני שוכחת שפה, בהודו, הכל שונה, ההלכות הרבה פחות מוכרות פה מאשר בארץ. הרבה מאוד חידושי תורה ועניינים יהודים לא הגיעו הנה. אבא מתרגם לה את המשפטים, והיא ממלמלת לעצמה שהיא ממש צריכה את משפטי הנחמה האלו אחרי שבעלה ואחיה נפטרו בהפרש של 4 חודשים.
כשהיא נפרדת מאיתנו היא אומרת בהתרגשות רבה כשהיא לוחצת לנו את הידיים, עם דמעות בעיניים שהיא לעולם לא תשכח את הביקור הזה ולא תשכח את אבא. לעולם!
כשאנחנו יוצאים יורד גשם שוטף, המורה של אבא וגיסתה עומדות בפתח ומברכות אותנו לשלום.
בני ישראל.....

פאפא

1. נחתתי אתמול לפנות בוקר עם אבא, לאה ורחל ועם עוד מלא ישראלים וקצת הודים....
2. לא, אין מה להתקשר אלי, אני חולה. שוב.... כלומר קצת חולה והרבה לא שומעת. היום קוראים לזה זקנה.
3. הכל כל כך מבולגן לי, הרבה לא רשמתי, כי לא היה מחשבים, וכשהיה מחשבים לא היתה לי מספיק סבלנות כדי לשבת ולכתוב, כי הרי כתיבה צריכה אורך רוח והשראת שכינה. סוג של.

חגגתי יומולדת בהודו. נראה לי שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. אולי אני צריכה לאמר שזו הפעם האחרונה שאני חוגגת כי בד"כ אני לא חוגגת את ימי ההולדת שלי עם אנשים אחרים, אבל הפעם זה היה מצחיק.
לילה אחרון בת'אנ'ה, ארוחה אחרונה אצל הדודים, היה מרגש. הם חגגו לי יומולדת, אנחנו הבאנו להם תמונה ממוסגרת שפתחנו במיוחד עבורם ואבא הקריא להם את מה שכתבנו, רק שהוא עשה את זה באנגלית.

אומה מביאה את העוגה, אני מופתעת. כנראה גם הומש....



ככה חוגגים אצלם: מריחות הקצפת על הפנים והאכלה של ילדת היומולדת. אחרי שג'ודי האכילה אותי היא שרה לי שיר יומולדת בהינדית

יום למחרת, אנחנו קמים ממש מוקדם, מסדרים את הדברים האחרונים בתיקים ונוסעים לשדה התעופה, מאומה אנחנו נפרדים באותו הבוקר, בדירה. הומש ועוד נהג מונית מסיעים אותנו לשדה. בערך ב5:00 בבוקר אני מתעוררת מצלצול טלפון, אבא עונה, על הקו נמצא סונדרהם אחיו שפותח בברכת 'שבת שלום, שבת שלום'. ככה מברכים אצל היהודים, זה מה שהוא יודע, אז הוא מברך את אבא. 'אני אתגעגע אליך', הוא אומר לאבא, 'תבוא לבקר שוב'. ובכלל, מהרגע שהגענו סונדרהם פונה לאבא רק בשם היהודי שלו 'לביא' ולא בשם ההודי. באיזה שהוא שלב הם שואלים את אבא מה הפירוש של לביא, ואבא מסביר להם שזה אריה, 'אה, בהינדי אומרים סינגהם'. יש סרט בוליוודי כזה, ואנחנו זוכים לשמוע את פסקול הסרט כל כך הרבה פעמים כשאנחנו נוסעים עם אנג'נה באוטו לגואה....

כשאנחנו מגיעים לדלהי אנחנו לוקחים 2 מוניות לפאפא.
פאפא היא אחותו הגדולה של אבא, והוא מדבר עליה שנים עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותה כל חיינו. קוראים לה מוטו-לאקשמי. בעלה קורא לה 'לאקשמי' או 'מוטו', בהגיה ממש מצחיקה. מאיתנו היא מבקשת לקרוא לה 'אטאיי', שבהידני זה האחות הגדולה של האבא. חלקנו קוראים לה ככה וחלקנו קוראים לה 'אנטי', ואז היא מתקנת אותנו. לבעלה, לסובראמיניאן, אנחנו קוראים 'אנקל', אבל ביננו אנחנו מכנים אותם 'דוד' ו'דודה'. בפעם הקודמת שהייתי בהודו בעלה חיכה לי בשדה התעופה עם שלט הנושא את שמי, התגוררתי אצלם כמעט שבועיים וחצי, ובזכותם ראיתי את דלהי כמו שאף ישראלי אחר לא ראה. היום בעלה חולה בסרטן, ובין הטיפולים הם מארחים אותנו ואחרי זה נוסעים לבקר את הבת הגדולה שלהם שגרה בבנגלור.
כשאנחנו מגיעים היא יוצאת אלינו אחוזת התרגשות, מחבקת את אבא. היא כבר כפופה מאוד, יש לה בריחת סידן והיא לא לגמרי בריאה, אבל הזיכרון שלה נהדר והיא נשארה שובבה מאז שהיא קטנה.

אבא ופאפא. שמחת המפגש

קצת על הכפר של אנג'נה:

ממש לפני שבת, קצת יותר על הכפר של אנג'נה:
היא גרה בכפר של 5000 איש שגרים רובם בחות. הם מגדלים אורז, ויש לכולם עצי קוקוסים בחצרות ולא רק. יש נהר שחוצה את הכפר, לחלק של אנג' אי אפשר להכנס בכלי רכב אלא ללכת ברגל או באופניים. כולם מסתובבים עם מטריות.
אנג' ובעלה עובדים בתור רופאים, היא בכפר שלה והוא בכפר שליד, התפקיד שלה הוא תפקיד רשמי והיא מייצגת משהו ולכן כשהיא בכפר היא חייבת ללכת עם סארי או בלבוש מסורתי ולשים בינדי (הנקודה במצח. למי שתהה, 'טיקה' זה הנקודה של הגברים). ברגע שהיא מגיעה לעיר היא עולה על מדי ב', שזה פחות או יותר כולל ג'ינס וחולצת גופיה. משהו כזה. כשהיא עולה על מדי א' היא נראת כל כך רשמית ונהדרת, אבל האמת היא שהיא נראת נהדר לא משנה מה.
המשפחה של אבא שלי היא בראהמינית, כך גם אנג'נה. היא פגשה את בעלה בבית הספר לרפואה בבומבי ולא ידעה שהוא בראהמין, הוא כן ידע עליה בגלל שם המשפחה שלה. בכפר של אנג'נה יש רק 2 משפחות בראהמיניות, ובגלל זה התפקיד של הדוד של בעלה זה להתפלל על כל אנשי הכפר. יש להם חדר מיוחד בבית צמוד למטבח והוא המקדש, שם הדוד מתפלל החל ממאוד מוקדם בבוקר ועד הלילה, מתפלל, מצלצל בפעמון, ועובד בחוה שלהם.
לא יודעת אם אתם יודעים, אבל בראהמינים הם הקסטה הכי גבוהה, ולשאר אנשי הקסטות אסור לגעת בהם ועוד כל מיני דברים. כשאנחנו הגענו לכפר, לחצו את היד של אבא שלי כי הוא עדיין בראהמין, אבל את
שלנו לא. אולי את של יואל כן כי הוא גבר והוא אורח.
את רוב הארוחות שלנו הגישו בקערות פלסטיק חד פעמיות שזרקו מיד אחרי זה, חשבנו שזה בגלל נוחות אבל אז הבנו שאת כלי הנרוסטה שהשתמשנו בהם הם שטפו בחוץ והשאירו הפוך לא כדי שיתייבש (רוב הזמן יורד שם גשם, אז להשאיר את הכלים לייבוש שם זו לא ממש אופציה), אלא כדי שהטומאה שלנו תצא...
כשסיימתי לאכול והבאתי את הכלים למטבח הסבתא אמרה לי להניח את הכלים על הרצפה. בשום פנים ואופן לא להניח אותם על השיש או בכיור.

שבת שלום חברים, צריכה ללכת להתלבש לכבוד שבת קודש.
שבוע הבא צ'לו לישראל, אז אמשיך לכתוב מארצנו הקדושה בצורה האחרת.
ועד אז- נשיקות:)

לאה, חנה ואנג'נה

אנג'נה היא בת הדוד שלי, אמבי, האח הגדול של אבא.
 אבא מספר שאמבי היה מפנק אותו מאוד, קונה לו שעונים וכל מיני דברים כאלו. היא גרה עם בעלה והמשפחה שלו (אבא, אמא, אח של אבא ואשתו, אח של הבעל ואשתו) בכפר ליד גואה. כשאני אומרת ליד אני מתכוונת לשעתיים וחצי נסיעה מעיר הבירה. יש לאנג'נה ובעלה 2 בנות: מדיני והאוני. גם היא וגם בעלה רופאים בכפר שמונה 5000 אנשים. ביום שאנג'נה באה לבקר אותנו בבומבי בעלה יילד בפעם הראשונה...
אנג'נה הגיעה אלינו בתשעה באב. אני ישנתי ולא ראיתי, אבל כל מי שהיה בסלון אמר שהיא נכנסה לסלון , זרקה את הדברים על הספה ורצה לחבק את אבא... היא לא מכירה אותו, מעולם לא ראתה אותו במציאות, אבל עדיין, היא אוהבת אותו כמו דוד אמיתי.
ביום שלישי היא לוקחת אותי לעשות נזם, באיזה חנות נורמלית שהיא מכירה. אנחנו לחוצים בזמן, בלילה יש לנו רכבת לגואה. רותה לא בטוחה בדבר הזה, לעשות נזם במקום לא הגייני??? אני ברגועה לגבי זה: כל כך הרבה שנים עשו את זה לפני, מה ישתנה עכשיו? אז אנחנו לוקחות רקשה בגשם. כשהגענו, בחרתי נזם מזהב, ואם מוסיפים את עשיית החור זה עלה: 400 רופי. כלומר, פחות מ40 שקלים לנזם מזהב ולעשות את החור הזה.
אני מתיישבת אחרי שבחרתי את הנזם, מחכה לאיש שיבוא לעשות את זה. וכשהוא מגיע הוא פשוט תוקע את זה באף שלי... בלי הרבה גינונים, כמו הודי ממוצע: תקע וזהו. אחרי שנרגעתי מהצחוק שתקף אותי (חנה לחשה לי בשקט שזה נראה שהוא הולך לאכול אותי עוד רגע, ואז פרצתי בצחוק:), הוא עושה איזה קשר בתוך הנחיר לנזם עצמו, והנה: שאתחדש!

אנחנו אוכלים ביום שלישי בחוץ ונוסעים לרכבת: כולנו, אנג'נה, אמא שלה הכוכבת (שתכונה כאן 'אנטי' מלשון דודה), והבת שלה: מדיני. נוסעים ברכבת. אבא מתרגש, כל כך הרבה שנים שהוא לא נסע ברכבת ככה, עם לישון בדרגש וכל זה.... בקרון אחד אנחנו נמצאים אבא, אנג'נה, יואל, נעמי, לאה ואני. בקרון אחר נמצאות רחל, רותה, חנה, מדיני ואנטי. הוא קם מוקדם בבוקר, מתיישב על הדרגש שלו אחרי שנעמי מקפלת את הדרגש שלה ומביט בנוף. כולנו יושבים יחד, צפוף. אני התעוררתי בשש בבוקר כשהפלאפון של אנג'נה צלצל ועל הקו נמצאת אמא שלה שאומרת לה שמדיני מסרבת לקום.... הירידה מהרכבת היא רק בעוד שעה וחצי- שעתיים, והיא העירה אותם מהלחץ מוקדם. כולנו צוחקים על זה.
הגענו לכפר: הרבה שדות אורז, מלא ירוק ומים. 22 קילומטר מתחנת הרכבת של גואה נמצא כפר נסתר שאף תייר מחוץ להודו לא ביקר בו מלבדנו: זמבוואדי. כדי להגיע לבית שלה, צריך לחצות גשר שעובר מעל נהר שוצף וגועש, מה שאומר שאין גישה לכלי רכב ממונעים. כולם הולכים עם מטריות כי כל הזמן יורד גשם. אנחנו עולים לכיוון הבית שלה, וליד השער נעצרים תלמידי בית ספר עם מטריות כדי להגיד לנו שלום. אנג'נה אומרת שהיא כל כך התרגשה שאנחנו באים ולכן היא לא הפסיקה לדבר על זה, אז הם מתרגשים לא פחות מאיתנו והם באים לראות את התיירים: אחרי שאנחנו אומרים להם שלום אנחנו שומעים אותם הולכים בשקט ואז פורצים בצחוק גדול....

חלק מילדי בית הספר....

אנחנו מורידים נעלים בכניסה. הם גרים בבית שיש בו חשמל, ויש לו מחשב וכל מיני דברים של קידמה, אבל הם מחממים מים בפיילה כדי שיהיה לנו מים למקלחת. ויש להם שרותים מחוץ לבית, וגם פרה. האורז שאכלנו הוא מהשדות שלהם, ורק החלב ששתינו קנינו במכולת כי הפרה לא מניבה הרבה חלב.
יש להם בית גדול ומדהים! לכל משפחה יש חדר משלה, הורים ישנים עם הילדים. מציאות אחרת לגמרי...
אנחנו מתקלחים ואוכלים ונוסעים לביקור בגואה.
קודם כל, לאכול. עד שאנחנו מגיעים לגואה (החמה! והנקיה), מגיעה כבר השעה 16:00. כולם אוכלים אוכל מערבי מלבדי ומלבד אבא. עד שאני פה, למה לי לאכול אוכל שיש לי בבית?
משם אנחנו הולכים לדונה פאולה. תצפית על החוף שבפעם הקודמת אנג'נה ואנטי לקחו אותי לשם, הן מבסוטיות לגמרי כשאני מזהה את המקום הזה, ואנחנו עושות עוד תצלום למזכרת, הפעם יחד עם אבא.

יואל, אני עם הנזם, אנג'נה, בעלה (שאני אף פעם לא זוכרת את השם שלו) ואבא

משם, אנחנו עוצרות שוב על החוף, שוב באותו מקום שהיינו פה פעם, חלקנו משחקים בחוף עם הצדפים יחד עם הבנות של אנג'נה, וחלקנו סתם עומדים ומצלמים את הבאפלו, ואז.....
ואז מתחיל גשם שה' ישמור ויציל!!! תוך 3 דקות אנחנו רטובים עד לשד עצמותינו, אני עם הג'ינס רטובה לגמרי, ומרגישה מסריחה. מה שהכי נוראי זה שיש לנו עוד מלא זמן באוטו וחם כמו שלא יאמן...כולנו מנסים לתפוס מחסה תחת המטריה של אנג'נה. לא מצליח לנו, וזה מצחיק אותנו מאוד.

אחרי שהכל נגמר, אנחנו עולים רטובים כולנו לרכבים, ונוסעים להפלגה מזעזעת. היה מצחיק מאוד, אבל תנסו לתאר לעצמכם מופע של קריוקי (או משהו כזה) עם מלא הודים ובלי תיירים מלבדנו.... זה היה מצחיק ורע ביחד.

תכ'לס, זה היה ביקור הרבה יותר מרגש ויפה. אנסה לכתוב עליו מחר או ביום חמישי, לפי עוד נסיעה ארוכה ולא נגמרת לדלהי.
נשיקות!
רעותי, אין עליך בכל העולם כולו! אני אוהבת אותך מאוד מאוד:)

פרנסיס

נחתנו ביום חמישי בבוקר בהודו. בערב, אחרי ארוחת הערב אצל סונדרהם, אומה לוקחת אותנו בדרך לדירה לסיבוב. לא בשבילנו, בשביל אבא. כולנו מסטולים מעייפות, אבל לה ממש בוער להראות לאבא דברים מהעבר. אבא כמו אבא, זוכר את הכל. הזיכרון שלו עובד נהדר! חושך, מלא אנשים וצפוף, והוא זוכר שהיתה פה פעם באר. אומה מאשרת. ממשיכים ללכת, ובהמשך הרחוב הוא אומר לאומה שאם ממשיכים ישר בכביש מגיעים לצומת ושם מוצאים משהו שרק שניהם מבינים אותו. היא מבסוטה, וכך גם אנחנו. הוא זוכר הכל בצורה כלכך ברורה. הוא רואה שלט של הרופא שהיה השכן שלו, ומתעניין אם הוא עדיין גר פה. ושואל על החבר שלו, פרנסיס, האם הוא עדיין גר פה. אומה אומרת שכן, והוא שותק לדקה ואז אומר שנראה לו שהוא ינסה ללכת לבקר אותו מתישהו.
יום שישי בבוקר. כולם ישנים. אני קמה ומתארגנת ומיד אחרי אבא קם. אנחנו מתפללים, אני מנשנשת עוגיות כדי לקחת תרופה, שנינו בדרך לצאת ואז אבא שואל אותי איפה אנחנו שותים קפה. 'בדרך', אני עונה לו, והוא שואל, 'בדרך?!' בתמיהה. לי זה לא מוזר, זה מה שעושים בהודו, שותים בחוץ צ'אי או קפה, עדיף בחוץ. הרבה יותר טעים והרבה יותר הודו. אבא לא לגמרי מסכים איתי אבל הוא אומר לי 'יודעת מה? נמצא בחוץ כבר מה לשתות'. ואנחנו יוצאים.
הולכים ברחוב שליד סונדרהם, שזה בעצם הרחוב שבו אבא גדל. יש שם בתים שנשארו בדיוק כמו פעם! ויש שלטים על הדלתות בדיוק כמו פעם. אבא אומר שרוב הבתים השתנו, ות'א'נה גדלה (זה המקום בו אבא גדל. הוא נולד בבומבי וגדל בת'א'נה, שזה פרבר של בומביי, או אולי זו עיירה קטנה), והתמלאה אנשים. המקום בו אנחנו גרים 'מאקמאליטאלאוד' היה פעם שטחים של עצי מנגו ושדות, היום זה שכונות צפופות ומלא אנשים.
אני מצלמת את אבא בוידאו ליד הבית של הרופא, אבל אבא לא ממש משתף איתי פעולה. אני כמעט מכבה את הוידאו אבל פתאום מישהו עובר לידו ואומר לו 'גוד מורנינג', אבא מחייך ועונה לו בחזרה אבל ממשיך מעט ללכת, כשהבנאדם נעצר ומסתכל על אבא. אני נעצרת עם המצלמה ולאט לאט מתקרבת: אבא לא מזהה אותו, אבל האיש הזה מזהה את אבא. הוא בגיל של סונדרהם, הבנים שלהם באותו הגיל. הוא זוכר את אבא בתור נער צעיר, וזה מדהים! השיחה שלהם לא ממש עמוקה, סה"כ הוא לא ממש הכיר או מכיר את אבא, אז אנחנו מדברים על יהדות ועל זה שאבא נראה יותר מבוגר ממנו. 'זה בגלל שיש לו 13 ילדים ולך יש רק שניים', אני עונה לו. והוא צוחק.
ממשיכים ללכת ומחפשים את הבית של פרנסיס. האישה שיוצאת מהבית שהיה פעם שלו לא יודעת לענות לנו על זה אז אנחנו ממשיכים ללכת. אבא פונה עוד פעם אחת אחרונה לבחור צעיר שנשען על גדר אבנים בסוף הרחוב, האם הוא יודע איפה פרנסיס פררה גר. 'כן', הוא אומר, 'אתה צריך לחזור אחורה ואחרי הבית הקטן לפנות לכניסה'. הוא די בוהה לי במצלמה כשהוא מדבר, כמו כולם. סה"כ, אני לבושה במכנס קצר וחולצה, ולא בגד מסורתי, ויש עלי מצלמה גדולה.
אנחנו חוזרים אחורה. בפניה שהוא אמר יש בית ספר, ואבא שואל אותם איפה פרנסיס פררה גר, אחת הנשים מחייכת ומזיזה את הראש, אומרת משהו בהינדי. אבא מבין אותה, וזה לכשעצמו נהדר. אנחנו עולים למעלה, כי מסתבר שזה מה שהיא אמרה, קומה, ועוד קומה, ועוד אחת. עד הקומה האחרונה, ואז הוא מראה לי את השלט על הדלת בהתרגשות:

הוא מקיש בדלת ופותחת העוזרת. 'פרנסיס נמצא', אבא שואל והיא עונה לו בשאלה: 'מי מבקש לדעת?' וזו הפעם הראשונה שאני שומעת את אבא מציג את עצמו ככה: 'תגידי לו שקרישנה כאן'...
היא כמעט סוגרת עלינו את הדלת כשאישה ששוכבת על הספה אומרת לנו להכנס ולהרגיש בנוח, אנחנו נכנסים, ואז יוצא איש מפנים הבית וצועק 'קרישנה'!! הם לא מתחבקים אבל הם לוחצים ידיים, עם כל הידיים. יש לפרנסיס דמעות בעיניים, וגם אבא מאוד מתרגש. 'קרישנה', ככה פרנסיס, 'מה שלומך? איך אתה מרגיש? אולי תשב? מי זו שפה? זו הבת שלך? אחרי כל כך הרבה שנים....' הוא לא מפסיק לדבר מרוב התרגשות. הוא מציע לנו לשבת, וקופץ כשהפלאפון שלו מצלצל אבל אז מחליט שלא לענות. ואז כן לענות, ואז מכבה את המכשיר. הוא מציע לנו לשתות, אני מחייכת 'הנה אבא, אתה מקבל את הקאפי שרצית לשתות בבוקר....'
הם יושבים כמו שני ילדים קטנים, נזכרים באנשים שהיו, מעלים זכרונות מפעם, מספרים לי סיפורים. הם קופצים מנושא לנושא, חוזרים למה שדיברו קודם וממשיכים עם מה שדיברו אחרי זה. הם מדברים על המורים שלהם, צוחקים עד דמעות. אני שומעת את אבא עושה חיקויים, ופרנסיס צוחק.
זה היה מרגש מאוד. חצי מהזמן הייתי עם דמעות בעיניים. אחרי 40 שנה אבא חוזר לראות את חבר הילדות שלו, שהם היו חבורה שהיו עושים הכל ביחד. הכל. כמעט ולא לומדים, אבא היה החכם מבינהם, מהדור הזה שלא היה להם הרבה אבל היה להם הכל, ממש ילדות מאושרת. אנחנו מדברים על היהדות ועל ה', על השינוי של אבא.
לפני שאנחנו הולכים הם מבקשים שנבוא שוב, עם כל מי שפה ואנחנו אומרים שממש נשתדל, ואני מרגישה שיש לי פה דוד חדש נוסף.
כשאני אומרת לו את זה - הוא מחבק אותי חזק....

פרנסיס ואבא לפני שיצאנו מהם

וזה, כשחזרנו לבקר אותם כולנו.... הם כל כך נהנו! וגם אנחנו

 

מי זה מי....

בפוסט הזה אני אנסה קצת יותר להסביר מי זו המשפחה שלי בהודו, מה הסדר של האחים, מי הילדים שלהם, איפה הם גרים ומה השמות (אל תנסו לזכור או לנסות לקרוא אותם יותר מידי, זה מאוד קשה!)


1. לאח הגדול של אבא שלי קוראים צ'ודהאמני, והוא כבר נפטר.
הוא רק חצי אח, מהאבא. אמא שלו נפטרה כשהוא היה מאוד קטן ואז סבא שלי התחתן עם סבתא שלי שהפרש הגילאים בינהם היה 12 שנה, הוא היה בן 24 והיא בת 12. כשצ'ודהאמני גדל, הוא היה גר במקום נפרד אבל היה מגיע לבקר אותם כל כמה זמן. יש לו אישה מאוד מבוגרת שחיה במומבאי, ו2 בנות קורעות וקולניות בשם מינה ולאקשמי (אלו שהגיעו לבקר בערב תשעה באב). אין לי תמונה שלהן כי נפגשנו מיד בצאת השבת והגענו לדודים שלי בשבת.
2. האח השני, שמו אמבי. גם הוא כבר נפטר .
יש לו אישה קורעת מצחוק, ככשאלנו אותה לשמה היא אמרה שהשם שלה ארוך ומסובך מאוד והוא אכן כזה, אז לא ניסינו ללמוד אותו ופשוט קראנו לה אנטי (דודה), למרות שיש לה שם כינוי אחר.
לבת שלהם קוראים אנג'נה, והיא רופאה בכפר ליד גואה. (רק שתהיו בעניינים, 'ליד'= שעתיים וחצי...)
היא מדהימה. חכמה, נעימה, מצחיקה. היא נשואה לרופא בראהמין, ויש להן שתי ילדות מדהימות מינדי והאוני.

אנג'נה ואני, אחרי שהיא לקחה אותי לעשות את הנזם. אחת הבחורות המדהימות שהכרתי!!

3. האחות השלישית שמה וונגקו. היא נפטרה בפסח האחרון, וזה באמת היה פיספוס גדול מאוד....
בעלה נפטר מזמן. יש לה בן אחד בשם וישוינט, הוא נשוי לסאפנה ויש לו בת אחת בשם איה.
אנחנו מתגוררים בדירה של וונגקו. וישוינט (או וישדאדא, כמו ששאר בני הדודים קוראים לו, שזה אומר הבן דוד הכי מבוגר) עבר לפני חודשיים לדירה חדשה ויפה יותר, אז יש לנו מקום נהדר לישון בו. מלבד הרעש של הרחוב....

סאפנה, וישוינט ואבא בדירה שלהם שאנחנו מתגוררים בה

4. האחות הרביעית שמה מוטולאקשמי. או בשם החיבה שלה, פאפה.
היא גרה בדלהי, ובע"זה הטיסה שלנו אליה תהיה ביום רביעי הקרוב. בפעם הקודמת שהייתי בהודו בעלה, סוברמיניאן, הקפיד מאוד שאני אקרא לו 'אנקל' (דוד) ולה 'האנטי' (דודה). יש להם שתי בנות, דיויה שנשואה וגרה בבאנגלור, וקריפה שנשואה וגרה בלונדון עם בעלה והילדה שלה.
5. האח החמישי, שמו סונדהרם. עם המשפחה שלו אנחנו מתראים הכי הרבה, כי אומה (הבת שלו), לוקחת עלינו חסות, והם גרים מאוד מאוד קרוב לפה. אבא שלי והוא גדלו ביחד, הם הסתובבו עם אותם החברים. ככה יוצא שכשמישהו מכיר את סונדהרם מהילדות הוא מכיר גם את אבא. סונדרהם הוא סוג של גורו, כשהוא הולך למקדש אנשים מבקשים ממנו ברכה ומלא אנשים מכירים אותו. הוא מנסה ללמד אותנו כל הזמן יוגה, והוא אחד האנשים המצחיקים...
הוא נשוי לג'ודי, אישה מקסטה נמוכה יותר שלא ממש יודעת אנגלית, אבל היא מתוקה כזו!! ויש להם 3 ילדים: אומה, הומש שנשוי ללינה ויש להם בן בשם רידאי, ויוגש.

הומש, סונדרהם ואבא בשדה תעופה

6. ואז אבא שלי מגיע.
אבא שלי חי בישראל, עם אמא שלי (המהממת!!), ויש להם 13 ילדים:
שרה נשואה לדודו ויש להם 4 ילדים. איצוק שנשוי לאסנת ויש להם 2 בנות. אליהו שנשוי לדפנה ויש להם 3 ילדים. אני. רותה. חייתוש שיש לה ילדה אחת. נעמי שנשואה ליואל. רחל שנשואה ליוסף. חנה. לאה. שפרה. רבקה. בצלאל.

7. ואחרי אבא מגיעה אחותו הקטנה: ראדה.
אבא וראדה גדלו ביחד. בעוד שהאחים הגדולים גרו אצל הדוד במומאי כדי שיוכלו ללמוד במקום טוב, הם נשארו בבית בת'אנה, יחד עם אמא. אבא שלהם היה עובד בחוה של ההורים שלו, (בית קיץ בראש הר גבוה, מה שאומר שהיה שם מאוד קריר וירד שם הרבה גשם והיה שם הרבה ירוק. הרבה מטעי תה ועצי קפה. וגם הרבה מאוד קופים....), והיה מגיע פעם בכמה חודשים, והם היו נוסעים לשם בזמן הקיץ.
ראדה נשואה למישהו ממעמד נמוך יותר ,ולכן הילדים לא בראהמינים, מה שאומר שגם הוא לא מבין אנגלית. יש להם 2 ילדים: רהאול שנשוי לריה ויש לו ילד בשם אטרוואט, ורופאלי שגרה בארצות הברית.

בגלל שהמחשב פה מעט איטי ואין לי אפשרות לחכות כל כך הרבה כדי להעלות תמונות- נסתפק במה שהעלתי.
מקוה לכתוב עוד פוסטים הערב.
עם תמונות:)