קצת על הכפר של אנג'נה:

ממש לפני שבת, קצת יותר על הכפר של אנג'נה:
היא גרה בכפר של 5000 איש שגרים רובם בחות. הם מגדלים אורז, ויש לכולם עצי קוקוסים בחצרות ולא רק. יש נהר שחוצה את הכפר, לחלק של אנג' אי אפשר להכנס בכלי רכב אלא ללכת ברגל או באופניים. כולם מסתובבים עם מטריות.
אנג' ובעלה עובדים בתור רופאים, היא בכפר שלה והוא בכפר שליד, התפקיד שלה הוא תפקיד רשמי והיא מייצגת משהו ולכן כשהיא בכפר היא חייבת ללכת עם סארי או בלבוש מסורתי ולשים בינדי (הנקודה במצח. למי שתהה, 'טיקה' זה הנקודה של הגברים). ברגע שהיא מגיעה לעיר היא עולה על מדי ב', שזה פחות או יותר כולל ג'ינס וחולצת גופיה. משהו כזה. כשהיא עולה על מדי א' היא נראת כל כך רשמית ונהדרת, אבל האמת היא שהיא נראת נהדר לא משנה מה.
המשפחה של אבא שלי היא בראהמינית, כך גם אנג'נה. היא פגשה את בעלה בבית הספר לרפואה בבומבי ולא ידעה שהוא בראהמין, הוא כן ידע עליה בגלל שם המשפחה שלה. בכפר של אנג'נה יש רק 2 משפחות בראהמיניות, ובגלל זה התפקיד של הדוד של בעלה זה להתפלל על כל אנשי הכפר. יש להם חדר מיוחד בבית צמוד למטבח והוא המקדש, שם הדוד מתפלל החל ממאוד מוקדם בבוקר ועד הלילה, מתפלל, מצלצל בפעמון, ועובד בחוה שלהם.
לא יודעת אם אתם יודעים, אבל בראהמינים הם הקסטה הכי גבוהה, ולשאר אנשי הקסטות אסור לגעת בהם ועוד כל מיני דברים. כשאנחנו הגענו לכפר, לחצו את היד של אבא שלי כי הוא עדיין בראהמין, אבל את
שלנו לא. אולי את של יואל כן כי הוא גבר והוא אורח.
את רוב הארוחות שלנו הגישו בקערות פלסטיק חד פעמיות שזרקו מיד אחרי זה, חשבנו שזה בגלל נוחות אבל אז הבנו שאת כלי הנרוסטה שהשתמשנו בהם הם שטפו בחוץ והשאירו הפוך לא כדי שיתייבש (רוב הזמן יורד שם גשם, אז להשאיר את הכלים לייבוש שם זו לא ממש אופציה), אלא כדי שהטומאה שלנו תצא...
כשסיימתי לאכול והבאתי את הכלים למטבח הסבתא אמרה לי להניח את הכלים על הרצפה. בשום פנים ואופן לא להניח אותם על השיש או בכיור.

שבת שלום חברים, צריכה ללכת להתלבש לכבוד שבת קודש.
שבוע הבא צ'לו לישראל, אז אמשיך לכתוב מארצנו הקדושה בצורה האחרת.
ועד אז- נשיקות:)