1. נחתתי אתמול לפנות בוקר עם אבא, לאה ורחל ועם עוד מלא ישראלים וקצת הודים....
2. לא, אין מה להתקשר אלי, אני חולה. שוב.... כלומר קצת חולה והרבה לא שומעת. היום קוראים לזה זקנה.
3. הכל כל כך מבולגן לי, הרבה לא רשמתי, כי לא היה מחשבים, וכשהיה מחשבים לא היתה לי מספיק סבלנות כדי לשבת ולכתוב, כי הרי כתיבה צריכה אורך רוח והשראת שכינה. סוג של.
חגגתי יומולדת בהודו. נראה לי שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. אולי אני צריכה לאמר שזו הפעם האחרונה שאני חוגגת כי בד"כ אני לא חוגגת את ימי ההולדת שלי עם אנשים אחרים, אבל הפעם זה היה מצחיק.
לילה אחרון בת'אנ'ה, ארוחה אחרונה אצל הדודים, היה מרגש. הם חגגו לי יומולדת, אנחנו הבאנו להם תמונה ממוסגרת שפתחנו במיוחד עבורם ואבא הקריא להם את מה שכתבנו, רק שהוא עשה את זה באנגלית.
יום למחרת, אנחנו קמים ממש מוקדם, מסדרים את הדברים האחרונים בתיקים ונוסעים לשדה התעופה, מאומה אנחנו נפרדים באותו הבוקר, בדירה. הומש ועוד נהג מונית מסיעים אותנו לשדה. בערך ב5:00 בבוקר אני מתעוררת מצלצול טלפון, אבא עונה, על הקו נמצא סונדרהם אחיו שפותח בברכת 'שבת שלום, שבת שלום'. ככה מברכים אצל היהודים, זה מה שהוא יודע, אז הוא מברך את אבא. 'אני אתגעגע אליך', הוא אומר לאבא, 'תבוא לבקר שוב'. ובכלל, מהרגע שהגענו סונדרהם פונה לאבא רק בשם היהודי שלו 'לביא' ולא בשם ההודי. באיזה שהוא שלב הם שואלים את אבא מה הפירוש של לביא, ואבא מסביר להם שזה אריה, 'אה, בהינדי אומרים סינגהם'. יש סרט בוליוודי כזה, ואנחנו זוכים לשמוע את פסקול הסרט כל כך הרבה פעמים כשאנחנו נוסעים עם אנג'נה באוטו לגואה....
כשאנחנו מגיעים לדלהי אנחנו לוקחים 2 מוניות לפאפא.
פאפא היא אחותו הגדולה של אבא, והוא מדבר עליה שנים עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותה כל חיינו. קוראים לה מוטו-לאקשמי. בעלה קורא לה 'לאקשמי' או 'מוטו', בהגיה ממש מצחיקה. מאיתנו היא מבקשת לקרוא לה 'אטאיי', שבהידני זה האחות הגדולה של האבא. חלקנו קוראים לה ככה וחלקנו קוראים לה 'אנטי', ואז היא מתקנת אותנו. לבעלה, לסובראמיניאן, אנחנו קוראים 'אנקל', אבל ביננו אנחנו מכנים אותם 'דוד' ו'דודה'. בפעם הקודמת שהייתי בהודו בעלה חיכה לי בשדה התעופה עם שלט הנושא את שמי, התגוררתי אצלם כמעט שבועיים וחצי, ובזכותם ראיתי את דלהי כמו שאף ישראלי אחר לא ראה. היום בעלה חולה בסרטן, ובין הטיפולים הם מארחים אותנו ואחרי זה נוסעים לבקר את הבת הגדולה שלהם שגרה בבנגלור.
כשאנחנו מגיעים היא יוצאת אלינו אחוזת התרגשות, מחבקת את אבא. היא כבר כפופה מאוד, יש לה בריחת סידן והיא לא לגמרי בריאה, אבל הזיכרון שלה נהדר והיא נשארה שובבה מאז שהיא קטנה.
2. לא, אין מה להתקשר אלי, אני חולה. שוב.... כלומר קצת חולה והרבה לא שומעת. היום קוראים לזה זקנה.
3. הכל כל כך מבולגן לי, הרבה לא רשמתי, כי לא היה מחשבים, וכשהיה מחשבים לא היתה לי מספיק סבלנות כדי לשבת ולכתוב, כי הרי כתיבה צריכה אורך רוח והשראת שכינה. סוג של.
חגגתי יומולדת בהודו. נראה לי שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. אולי אני צריכה לאמר שזו הפעם האחרונה שאני חוגגת כי בד"כ אני לא חוגגת את ימי ההולדת שלי עם אנשים אחרים, אבל הפעם זה היה מצחיק.
לילה אחרון בת'אנ'ה, ארוחה אחרונה אצל הדודים, היה מרגש. הם חגגו לי יומולדת, אנחנו הבאנו להם תמונה ממוסגרת שפתחנו במיוחד עבורם ואבא הקריא להם את מה שכתבנו, רק שהוא עשה את זה באנגלית.
 |
| אומה מביאה את העוגה, אני מופתעת. כנראה גם הומש....
|
 |
| ככה חוגגים אצלם: מריחות הקצפת על הפנים והאכלה של ילדת היומולדת. אחרי שג'ודי האכילה אותי היא שרה לי שיר יומולדת בהינדית |
כשאנחנו מגיעים לדלהי אנחנו לוקחים 2 מוניות לפאפא.
פאפא היא אחותו הגדולה של אבא, והוא מדבר עליה שנים עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותה כל חיינו. קוראים לה מוטו-לאקשמי. בעלה קורא לה 'לאקשמי' או 'מוטו', בהגיה ממש מצחיקה. מאיתנו היא מבקשת לקרוא לה 'אטאיי', שבהידני זה האחות הגדולה של האבא. חלקנו קוראים לה ככה וחלקנו קוראים לה 'אנטי', ואז היא מתקנת אותנו. לבעלה, לסובראמיניאן, אנחנו קוראים 'אנקל', אבל ביננו אנחנו מכנים אותם 'דוד' ו'דודה'. בפעם הקודמת שהייתי בהודו בעלה חיכה לי בשדה התעופה עם שלט הנושא את שמי, התגוררתי אצלם כמעט שבועיים וחצי, ובזכותם ראיתי את דלהי כמו שאף ישראלי אחר לא ראה. היום בעלה חולה בסרטן, ובין הטיפולים הם מארחים אותנו ואחרי זה נוסעים לבקר את הבת הגדולה שלהם שגרה בבנגלור.
כשאנחנו מגיעים היא יוצאת אלינו אחוזת התרגשות, מחבקת את אבא. היא כבר כפופה מאוד, יש לה בריחת סידן והיא לא לגמרי בריאה, אבל הזיכרון שלה נהדר והיא נשארה שובבה מאז שהיא קטנה.
 |
| אבא ופאפא. שמחת המפגש |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה