נחתנו ביום חמישי בבוקר בהודו. בערב, אחרי ארוחת הערב אצל סונדרהם, אומה לוקחת אותנו בדרך לדירה לסיבוב. לא בשבילנו, בשביל אבא. כולנו מסטולים מעייפות, אבל לה ממש בוער להראות לאבא דברים מהעבר. אבא כמו אבא, זוכר את הכל. הזיכרון שלו עובד נהדר! חושך, מלא אנשים וצפוף, והוא זוכר שהיתה פה פעם באר. אומה מאשרת. ממשיכים ללכת, ובהמשך הרחוב הוא אומר לאומה שאם ממשיכים ישר בכביש מגיעים לצומת ושם מוצאים משהו שרק שניהם מבינים אותו. היא מבסוטה, וכך גם אנחנו. הוא זוכר הכל בצורה כלכך ברורה. הוא רואה שלט של הרופא שהיה השכן שלו, ומתעניין אם הוא עדיין גר פה. ושואל על החבר שלו, פרנסיס, האם הוא עדיין גר פה. אומה אומרת שכן, והוא שותק לדקה ואז אומר שנראה לו שהוא ינסה ללכת לבקר אותו מתישהו.
יום שישי בבוקר. כולם ישנים. אני קמה ומתארגנת ומיד אחרי אבא קם. אנחנו מתפללים, אני מנשנשת עוגיות כדי לקחת תרופה, שנינו בדרך לצאת ואז אבא שואל אותי איפה אנחנו שותים קפה. 'בדרך', אני עונה לו, והוא שואל, 'בדרך?!' בתמיהה. לי זה לא מוזר, זה מה שעושים בהודו, שותים בחוץ צ'אי או קפה, עדיף בחוץ. הרבה יותר טעים והרבה יותר הודו. אבא לא לגמרי מסכים איתי אבל הוא אומר לי 'יודעת מה? נמצא בחוץ כבר מה לשתות'. ואנחנו יוצאים.
הולכים ברחוב שליד סונדרהם, שזה בעצם הרחוב שבו אבא גדל. יש שם בתים שנשארו בדיוק כמו פעם! ויש שלטים על הדלתות בדיוק כמו פעם. אבא אומר שרוב הבתים השתנו, ות'א'נה גדלה (זה המקום בו אבא גדל. הוא נולד בבומבי וגדל בת'א'נה, שזה פרבר של בומביי, או אולי זו עיירה קטנה), והתמלאה אנשים. המקום בו אנחנו גרים 'מאקמאליטאלאוד' היה פעם שטחים של עצי מנגו ושדות, היום זה שכונות צפופות ומלא אנשים.
אני מצלמת את אבא בוידאו ליד הבית של הרופא, אבל אבא לא ממש משתף איתי פעולה. אני כמעט מכבה את הוידאו אבל פתאום מישהו עובר לידו ואומר לו 'גוד מורנינג', אבא מחייך ועונה לו בחזרה אבל ממשיך מעט ללכת, כשהבנאדם נעצר ומסתכל על אבא. אני נעצרת עם המצלמה ולאט לאט מתקרבת: אבא לא מזהה אותו, אבל האיש הזה מזהה את אבא. הוא בגיל של סונדרהם, הבנים שלהם באותו הגיל. הוא זוכר את אבא בתור נער צעיר, וזה מדהים! השיחה שלהם לא ממש עמוקה, סה"כ הוא לא ממש הכיר או מכיר את אבא, אז אנחנו מדברים על יהדות ועל זה שאבא נראה יותר מבוגר ממנו. 'זה בגלל שיש לו 13 ילדים ולך יש רק שניים', אני עונה לו. והוא צוחק.
ממשיכים ללכת ומחפשים את הבית של פרנסיס. האישה שיוצאת מהבית שהיה פעם שלו לא יודעת לענות לנו על זה אז אנחנו ממשיכים ללכת. אבא פונה עוד פעם אחת אחרונה לבחור צעיר שנשען על גדר אבנים בסוף הרחוב, האם הוא יודע איפה פרנסיס פררה גר. 'כן', הוא אומר, 'אתה צריך לחזור אחורה ואחרי הבית הקטן לפנות לכניסה'. הוא די בוהה לי במצלמה כשהוא מדבר, כמו כולם. סה"כ, אני לבושה במכנס קצר וחולצה, ולא בגד מסורתי, ויש עלי מצלמה גדולה.
אנחנו חוזרים אחורה. בפניה שהוא אמר יש בית ספר, ואבא שואל אותם איפה פרנסיס פררה גר, אחת הנשים מחייכת ומזיזה את הראש, אומרת משהו בהינדי. אבא מבין אותה, וזה לכשעצמו נהדר. אנחנו עולים למעלה, כי מסתבר שזה מה שהיא אמרה, קומה, ועוד קומה, ועוד אחת. עד הקומה האחרונה, ואז הוא מראה לי את השלט על הדלת בהתרגשות:
הוא מקיש בדלת ופותחת העוזרת. 'פרנסיס נמצא', אבא שואל והיא עונה לו בשאלה: 'מי מבקש לדעת?' וזו הפעם הראשונה שאני שומעת את אבא מציג את עצמו ככה: 'תגידי לו שקרישנה כאן'...
היא כמעט סוגרת עלינו את הדלת כשאישה ששוכבת על הספה אומרת לנו להכנס ולהרגיש בנוח, אנחנו נכנסים, ואז יוצא איש מפנים הבית וצועק 'קרישנה'!! הם לא מתחבקים אבל הם לוחצים ידיים, עם כל הידיים. יש לפרנסיס דמעות בעיניים, וגם אבא מאוד מתרגש. 'קרישנה', ככה פרנסיס, 'מה שלומך? איך אתה מרגיש? אולי תשב? מי זו שפה? זו הבת שלך? אחרי כל כך הרבה שנים....' הוא לא מפסיק לדבר מרוב התרגשות. הוא מציע לנו לשבת, וקופץ כשהפלאפון שלו מצלצל אבל אז מחליט שלא לענות. ואז כן לענות, ואז מכבה את המכשיר. הוא מציע לנו לשתות, אני מחייכת 'הנה אבא, אתה מקבל את הקאפי שרצית לשתות בבוקר....'
הם יושבים כמו שני ילדים קטנים, נזכרים באנשים שהיו, מעלים זכרונות מפעם, מספרים לי סיפורים. הם קופצים מנושא לנושא, חוזרים למה שדיברו קודם וממשיכים עם מה שדיברו אחרי זה. הם מדברים על המורים שלהם, צוחקים עד דמעות. אני שומעת את אבא עושה חיקויים, ופרנסיס צוחק.
זה היה מרגש מאוד. חצי מהזמן הייתי עם דמעות בעיניים. אחרי 40 שנה אבא חוזר לראות את חבר הילדות שלו, שהם היו חבורה שהיו עושים הכל ביחד. הכל. כמעט ולא לומדים, אבא היה החכם מבינהם, מהדור הזה שלא היה להם הרבה אבל היה להם הכל, ממש ילדות מאושרת. אנחנו מדברים על היהדות ועל ה', על השינוי של אבא.
לפני שאנחנו הולכים הם מבקשים שנבוא שוב, עם כל מי שפה ואנחנו אומרים שממש נשתדל, ואני מרגישה שיש לי פה דוד חדש נוסף.
כשאני אומרת לו את זה - הוא מחבק אותי חזק....
יום שישי בבוקר. כולם ישנים. אני קמה ומתארגנת ומיד אחרי אבא קם. אנחנו מתפללים, אני מנשנשת עוגיות כדי לקחת תרופה, שנינו בדרך לצאת ואז אבא שואל אותי איפה אנחנו שותים קפה. 'בדרך', אני עונה לו, והוא שואל, 'בדרך?!' בתמיהה. לי זה לא מוזר, זה מה שעושים בהודו, שותים בחוץ צ'אי או קפה, עדיף בחוץ. הרבה יותר טעים והרבה יותר הודו. אבא לא לגמרי מסכים איתי אבל הוא אומר לי 'יודעת מה? נמצא בחוץ כבר מה לשתות'. ואנחנו יוצאים.
הולכים ברחוב שליד סונדרהם, שזה בעצם הרחוב שבו אבא גדל. יש שם בתים שנשארו בדיוק כמו פעם! ויש שלטים על הדלתות בדיוק כמו פעם. אבא אומר שרוב הבתים השתנו, ות'א'נה גדלה (זה המקום בו אבא גדל. הוא נולד בבומבי וגדל בת'א'נה, שזה פרבר של בומביי, או אולי זו עיירה קטנה), והתמלאה אנשים. המקום בו אנחנו גרים 'מאקמאליטאלאוד' היה פעם שטחים של עצי מנגו ושדות, היום זה שכונות צפופות ומלא אנשים.
אני מצלמת את אבא בוידאו ליד הבית של הרופא, אבל אבא לא ממש משתף איתי פעולה. אני כמעט מכבה את הוידאו אבל פתאום מישהו עובר לידו ואומר לו 'גוד מורנינג', אבא מחייך ועונה לו בחזרה אבל ממשיך מעט ללכת, כשהבנאדם נעצר ומסתכל על אבא. אני נעצרת עם המצלמה ולאט לאט מתקרבת: אבא לא מזהה אותו, אבל האיש הזה מזהה את אבא. הוא בגיל של סונדרהם, הבנים שלהם באותו הגיל. הוא זוכר את אבא בתור נער צעיר, וזה מדהים! השיחה שלהם לא ממש עמוקה, סה"כ הוא לא ממש הכיר או מכיר את אבא, אז אנחנו מדברים על יהדות ועל זה שאבא נראה יותר מבוגר ממנו. 'זה בגלל שיש לו 13 ילדים ולך יש רק שניים', אני עונה לו. והוא צוחק.
ממשיכים ללכת ומחפשים את הבית של פרנסיס. האישה שיוצאת מהבית שהיה פעם שלו לא יודעת לענות לנו על זה אז אנחנו ממשיכים ללכת. אבא פונה עוד פעם אחת אחרונה לבחור צעיר שנשען על גדר אבנים בסוף הרחוב, האם הוא יודע איפה פרנסיס פררה גר. 'כן', הוא אומר, 'אתה צריך לחזור אחורה ואחרי הבית הקטן לפנות לכניסה'. הוא די בוהה לי במצלמה כשהוא מדבר, כמו כולם. סה"כ, אני לבושה במכנס קצר וחולצה, ולא בגד מסורתי, ויש עלי מצלמה גדולה.
אנחנו חוזרים אחורה. בפניה שהוא אמר יש בית ספר, ואבא שואל אותם איפה פרנסיס פררה גר, אחת הנשים מחייכת ומזיזה את הראש, אומרת משהו בהינדי. אבא מבין אותה, וזה לכשעצמו נהדר. אנחנו עולים למעלה, כי מסתבר שזה מה שהיא אמרה, קומה, ועוד קומה, ועוד אחת. עד הקומה האחרונה, ואז הוא מראה לי את השלט על הדלת בהתרגשות:
הוא מקיש בדלת ופותחת העוזרת. 'פרנסיס נמצא', אבא שואל והיא עונה לו בשאלה: 'מי מבקש לדעת?' וזו הפעם הראשונה שאני שומעת את אבא מציג את עצמו ככה: 'תגידי לו שקרישנה כאן'...
היא כמעט סוגרת עלינו את הדלת כשאישה ששוכבת על הספה אומרת לנו להכנס ולהרגיש בנוח, אנחנו נכנסים, ואז יוצא איש מפנים הבית וצועק 'קרישנה'!! הם לא מתחבקים אבל הם לוחצים ידיים, עם כל הידיים. יש לפרנסיס דמעות בעיניים, וגם אבא מאוד מתרגש. 'קרישנה', ככה פרנסיס, 'מה שלומך? איך אתה מרגיש? אולי תשב? מי זו שפה? זו הבת שלך? אחרי כל כך הרבה שנים....' הוא לא מפסיק לדבר מרוב התרגשות. הוא מציע לנו לשבת, וקופץ כשהפלאפון שלו מצלצל אבל אז מחליט שלא לענות. ואז כן לענות, ואז מכבה את המכשיר. הוא מציע לנו לשתות, אני מחייכת 'הנה אבא, אתה מקבל את הקאפי שרצית לשתות בבוקר....'
הם יושבים כמו שני ילדים קטנים, נזכרים באנשים שהיו, מעלים זכרונות מפעם, מספרים לי סיפורים. הם קופצים מנושא לנושא, חוזרים למה שדיברו קודם וממשיכים עם מה שדיברו אחרי זה. הם מדברים על המורים שלהם, צוחקים עד דמעות. אני שומעת את אבא עושה חיקויים, ופרנסיס צוחק.
זה היה מרגש מאוד. חצי מהזמן הייתי עם דמעות בעיניים. אחרי 40 שנה אבא חוזר לראות את חבר הילדות שלו, שהם היו חבורה שהיו עושים הכל ביחד. הכל. כמעט ולא לומדים, אבא היה החכם מבינהם, מהדור הזה שלא היה להם הרבה אבל היה להם הכל, ממש ילדות מאושרת. אנחנו מדברים על היהדות ועל ה', על השינוי של אבא.
לפני שאנחנו הולכים הם מבקשים שנבוא שוב, עם כל מי שפה ואנחנו אומרים שממש נשתדל, ואני מרגישה שיש לי פה דוד חדש נוסף.
כשאני אומרת לו את זה - הוא מחבק אותי חזק....
 |
| פרנסיס ואבא לפני שיצאנו מהם |
 |
| וזה, כשחזרנו לבקר אותם כולנו.... הם כל כך נהנו! וגם אנחנו |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה