אבא רצה ללכת הרבה לבקר מורה שהיתה לו, 'היא מבוגרת וכמעט לא רואה, ונראה לי שהיא צלולה', ככה הוא אמר לנו. אבל אז מייקל פונה אליו ואומר לו שמורה אחרת שהיתה לו- יושבת שבעה כי אחיה נפטר בישראל. את אחיה אנחנו מכירים, הוא חבר של אבא מישראל והיה בחתונות של כמה מאיתנו. מייקל הוא חבר של אבא מפעם, יהודי שגר בת'אנ'ה, מתפלל יחד עם הקהילה בבית הכנסת, 'יהודי דתי אבל לא כמוכם, לא כל כך חזק'.
ביום ראשון האחרון שלנו בת'אנ'ה אחרי שביקרנו אצל וישוינאט אבא אומר שהוא הולך לניחום אבלים אצל המורה שלו. חנה, לאה ואני מצטרפות. מטעמים מובנים אני לא לוקחת איתי את המצלמה למרות שממש מדגדג לי בקצות האצבעות.
הבניין שבו היא גרה הוא צדדי, ויש לו כמה כניסות שלא ממש נראות כמו כניסות לבניין. כשאנחנו מתלבטים בין הכניסות עובר שם אדם אחד ואבא בשיא הטבעיות שואל אותו באנגלית: 'סליחה אדוני, אתה יודע אולי אם בבניין הזה גרה משפחה מבני ישראל?' חלקיק פחד קטן תוקף אותי קלות: אנחנו בחו"ל, במדינה שיש בה מלא מוסלמים ולשאול ככה בפשטות על משפחה מ'בני ישראל' קצת מפחיד אותי, למרות שאבא במשך שנים סיפר לנו על יחסי שכנות נהדרים בין כל התושבים, נוצרים, הינדים, מוסלמים ובני ישראל. אבא גם מעודד אותנו באיזו שהיא צורה לנסוע לקשמיר, מעבר לכך שזה חבל ארץ מדהים ביופיו- אבא מאמין שהאוכלוסיה הם צאצאים של 10 השבטים האבודים, נושא שמאוד מאוד מעניין אותו. 'פתאנים', 'פאשטונים', ככה קוראים להם באיזור הזה, אבא גם אומר שחלק מאנשי הטליבאן הם מצאצאי בני ישראל.
בכל מקרה, האיש הזה מסביר לנו באיזה כניסה גרה משפחה מ'בני ישראל' ואנחנו נכנסים. יש מִפְרַט גדול של המשפחות שגרות בבניין, אבל מה שתופס לנו את העין זה המזוזה שנמצאת בפתח הדירה שנמצאת משמאלנו. אנחנו מתלבטים האם זה הבית ואבא מחליט לצלצל, 'זה בית של 'בני ישראל', הכי הרבה הם ידעו להפנות אותנו למי שאנחנו צריכים'.
פותחת את הדלת אישה בת 50, אבא מסביר לה שאנחנו מחפשים את פ(א)רלי מוזס והיא מחייכת אלינו ומפנה אותנו פנימה.
כשאני נכנסת לחדר, אבא כבר באמצע משפט, הוא אומר למורה שלו (שלא היא פתחה לנו את הדלת אלא גיסתה) שאולי היא לא ממש זוכרת אותו וזה טבעי כי הם היו מלא תלמידים אבל הוא זוכר אותה, והיא קוטעת אותו ואומרת לו 'קרישנה! אני זוכרת אותך מאוד טוב, ובדיוק אתמול הזכרנו אותך אתמול עם הלל ומייקל'. אבא מתרגש, וגם היא.
היא מספרת לנו שאבא היה תלמיד חכם מאוד ואינטליגנט. 'את זוכרת אותו?' אני שואלת אותה והיא עונה לי 'בוודאי, הם היו הכיתה הראשונה שלימדתי ומאוד אהבתי אותם. וגם, פחדתי לפני שהתחלתי ללמד כי לא הייתי גדולה מהם בהרבה, אבל הם היו תלמידים טובים, וחוץ מזה שהייתי שכנה שלהם'.
היא שואלת את אבא על האחיות שלו, ועל המשפחה. גיסתה הצעירה ממנה שיושבת לידה, אומרת כמה פעמים שהיא זוכרת את אבא מסתובב עם החברים שלו בעיניים שלה, של ילדה קטנה.
היא מתרגשת כשאנחנו אומרות שאנחנו מכירות את אחיה שנפטר, שהוא היה בחתונה של אחיות שלנו בשנה שעברה.
הם מדברים על השינוי של אבא, אבא מצידו מספר על כך שמעולם לא האמין באלים ההודים, על המחלה שלו, על העזרה של החברים, ועל כך שהם היו לוקחים אותו לבית הכנסת. היא מצידה אומרת לאבא שהוא שלם יותר כי הוא בחר בעצמו את האלוהים שלו, את הדת שלו ובאיזה צד הוא נמצא. היא שואלת אותו מה השם העכשוי שלו, ומהנהנת כשהוא מסביר לה את פירוש השם.
ואז היא שואלת אותנו, מה אנחנו עושות בארץ והאם עשינו צבא. אנחנו מסבירות לה שעשינו שירות לאומי ומה זה אומר בדיוק. היא מהנהנת בראש. ובכלל, היא מאוד מאוד עדינה, המורה של אבא שלי, מדברת לאט ובשקט. רואים שהיא היתה מורה מצויינת.
היא מספרת לנו על המחלה של בן הזוג שלה שממה הוא נפטר 4 חודשים לפני כן. מספרת קצת על הילדה שלה שגרה פה, בהודו, ואחרי שהאבא נפטר מבקשת ממנה לבוא לישון איתה לפחות 3 ימים כדי שהיא לא תהיה לגמרי לבד.
כשאנחנו קמים ללכת אחרי 40 דקות אנחנו אומרים לה בעברית 'המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון בירושלים ולא תוסיפי לדאבה עוד' ו-'שלא תדעי עוד צער'. אני הייתי בטוחה שהיא מכירה את הנוסחים האלו אבל אני שוכחת שפה, בהודו, הכל שונה, ההלכות הרבה פחות מוכרות פה מאשר בארץ. הרבה מאוד חידושי תורה ועניינים יהודים לא הגיעו הנה. אבא מתרגם לה את המשפטים, והיא ממלמלת לעצמה שהיא ממש צריכה את משפטי הנחמה האלו אחרי שבעלה ואחיה נפטרו בהפרש של 4 חודשים.
כשהיא נפרדת מאיתנו היא אומרת בהתרגשות רבה כשהיא לוחצת לנו את הידיים, עם דמעות בעיניים שהיא לעולם לא תשכח את הביקור הזה ולא תשכח את אבא. לעולם!
כשאנחנו יוצאים יורד גשם שוטף, המורה של אבא וגיסתה עומדות בפתח ומברכות אותנו לשלום.
בני ישראל.....
ביום ראשון האחרון שלנו בת'אנ'ה אחרי שביקרנו אצל וישוינאט אבא אומר שהוא הולך לניחום אבלים אצל המורה שלו. חנה, לאה ואני מצטרפות. מטעמים מובנים אני לא לוקחת איתי את המצלמה למרות שממש מדגדג לי בקצות האצבעות.
הבניין שבו היא גרה הוא צדדי, ויש לו כמה כניסות שלא ממש נראות כמו כניסות לבניין. כשאנחנו מתלבטים בין הכניסות עובר שם אדם אחד ואבא בשיא הטבעיות שואל אותו באנגלית: 'סליחה אדוני, אתה יודע אולי אם בבניין הזה גרה משפחה מבני ישראל?' חלקיק פחד קטן תוקף אותי קלות: אנחנו בחו"ל, במדינה שיש בה מלא מוסלמים ולשאול ככה בפשטות על משפחה מ'בני ישראל' קצת מפחיד אותי, למרות שאבא במשך שנים סיפר לנו על יחסי שכנות נהדרים בין כל התושבים, נוצרים, הינדים, מוסלמים ובני ישראל. אבא גם מעודד אותנו באיזו שהיא צורה לנסוע לקשמיר, מעבר לכך שזה חבל ארץ מדהים ביופיו- אבא מאמין שהאוכלוסיה הם צאצאים של 10 השבטים האבודים, נושא שמאוד מאוד מעניין אותו. 'פתאנים', 'פאשטונים', ככה קוראים להם באיזור הזה, אבא גם אומר שחלק מאנשי הטליבאן הם מצאצאי בני ישראל.
בכל מקרה, האיש הזה מסביר לנו באיזה כניסה גרה משפחה מ'בני ישראל' ואנחנו נכנסים. יש מִפְרַט גדול של המשפחות שגרות בבניין, אבל מה שתופס לנו את העין זה המזוזה שנמצאת בפתח הדירה שנמצאת משמאלנו. אנחנו מתלבטים האם זה הבית ואבא מחליט לצלצל, 'זה בית של 'בני ישראל', הכי הרבה הם ידעו להפנות אותנו למי שאנחנו צריכים'.
פותחת את הדלת אישה בת 50, אבא מסביר לה שאנחנו מחפשים את פ(א)רלי מוזס והיא מחייכת אלינו ומפנה אותנו פנימה.
כשאני נכנסת לחדר, אבא כבר באמצע משפט, הוא אומר למורה שלו (שלא היא פתחה לנו את הדלת אלא גיסתה) שאולי היא לא ממש זוכרת אותו וזה טבעי כי הם היו מלא תלמידים אבל הוא זוכר אותה, והיא קוטעת אותו ואומרת לו 'קרישנה! אני זוכרת אותך מאוד טוב, ובדיוק אתמול הזכרנו אותך אתמול עם הלל ומייקל'. אבא מתרגש, וגם היא.
היא מספרת לנו שאבא היה תלמיד חכם מאוד ואינטליגנט. 'את זוכרת אותו?' אני שואלת אותה והיא עונה לי 'בוודאי, הם היו הכיתה הראשונה שלימדתי ומאוד אהבתי אותם. וגם, פחדתי לפני שהתחלתי ללמד כי לא הייתי גדולה מהם בהרבה, אבל הם היו תלמידים טובים, וחוץ מזה שהייתי שכנה שלהם'.
היא שואלת את אבא על האחיות שלו, ועל המשפחה. גיסתה הצעירה ממנה שיושבת לידה, אומרת כמה פעמים שהיא זוכרת את אבא מסתובב עם החברים שלו בעיניים שלה, של ילדה קטנה.
היא מתרגשת כשאנחנו אומרות שאנחנו מכירות את אחיה שנפטר, שהוא היה בחתונה של אחיות שלנו בשנה שעברה.
הם מדברים על השינוי של אבא, אבא מצידו מספר על כך שמעולם לא האמין באלים ההודים, על המחלה שלו, על העזרה של החברים, ועל כך שהם היו לוקחים אותו לבית הכנסת. היא מצידה אומרת לאבא שהוא שלם יותר כי הוא בחר בעצמו את האלוהים שלו, את הדת שלו ובאיזה צד הוא נמצא. היא שואלת אותו מה השם העכשוי שלו, ומהנהנת כשהוא מסביר לה את פירוש השם.
ואז היא שואלת אותנו, מה אנחנו עושות בארץ והאם עשינו צבא. אנחנו מסבירות לה שעשינו שירות לאומי ומה זה אומר בדיוק. היא מהנהנת בראש. ובכלל, היא מאוד מאוד עדינה, המורה של אבא שלי, מדברת לאט ובשקט. רואים שהיא היתה מורה מצויינת.
היא מספרת לנו על המחלה של בן הזוג שלה שממה הוא נפטר 4 חודשים לפני כן. מספרת קצת על הילדה שלה שגרה פה, בהודו, ואחרי שהאבא נפטר מבקשת ממנה לבוא לישון איתה לפחות 3 ימים כדי שהיא לא תהיה לגמרי לבד.
כשאנחנו קמים ללכת אחרי 40 דקות אנחנו אומרים לה בעברית 'המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון בירושלים ולא תוסיפי לדאבה עוד' ו-'שלא תדעי עוד צער'. אני הייתי בטוחה שהיא מכירה את הנוסחים האלו אבל אני שוכחת שפה, בהודו, הכל שונה, ההלכות הרבה פחות מוכרות פה מאשר בארץ. הרבה מאוד חידושי תורה ועניינים יהודים לא הגיעו הנה. אבא מתרגם לה את המשפטים, והיא ממלמלת לעצמה שהיא ממש צריכה את משפטי הנחמה האלו אחרי שבעלה ואחיה נפטרו בהפרש של 4 חודשים.
כשהיא נפרדת מאיתנו היא אומרת בהתרגשות רבה כשהיא לוחצת לנו את הידיים, עם דמעות בעיניים שהיא לעולם לא תשכח את הביקור הזה ולא תשכח את אבא. לעולם!
כשאנחנו יוצאים יורד גשם שוטף, המורה של אבא וגיסתה עומדות בפתח ומברכות אותנו לשלום.
בני ישראל.....
