כסף ותודה

שבת זה זמן טוב להתרגש יחד מהטיסה שקרבה, במיוחד אם בין היתר נמצאים בה נעמי ויואל, ללה ויוסף, רותה, חנה, אבא ואני. רק לאה חסרה ממי שאמור לטוס, ומאוד מרגישים את החיסרון שלה. 

בשבת בבוקר אנחנו מדברים על הודו. סתם כך, על הפשטות שלה ועל החיים שם.

רותה טוענת שהחיים שם פשוטים כי הם לא רודפים אחרי החומר ואחרי הכסף. מישהו שואל: 'גם הדודים לא אוהבים את הכסף?' וכולנו מגחכים כי ברור לנו שהם אוהבים כסף ויודעים לעשות כסף (בניגוד אלינו:). אבל אז רותה אומרת משהו נכון: הם מאוד אוהבים כסף, ויש להם כסף- אבל אין להם בעיה לחלק את הכסף בנדיבות וברוחב לב. 'כשהיינו שם לא שילמנו על כלום! רופי אחד לא הוצאנו! הכל היה על חשבונם!'

היא אמרה שכשהיא ונעמי היו מודות להם הם היו כועסים עליהן כי הן באיזה שהוא מקום לא מקבלות את הנתינה שלהם לגמרי ומחזירות להם משהו בתמורה, מה שגורע מהמעשה עצמו. אבל כן, היו להם גם משפטים כמו: 'כאן אתן האורחים שלנו, כשאנחנו נגיע לישראל גם אתם לא תתנו לנו לשלם'. 

כשאני הייתי שם והודיתי להם על הכל, וִישְׁוִינט (בן הדודה שלי) אמר לי: "Don't say 'Tank you'- come again". 

ואחרי כל זה אמא סיפרה שבתחילת הנישואים שלה ושל אבא בכל פעם שאבא היה עושה משהו או מביא לה משהו- היא הייתה מודה לו והוא היה כועס: 'מה תודה? על מה?'.

כלומר: ישנם דברים שנעשים, שצריכים להעשות, שצריכים להשתחרר במעשה. אין על זה תמורה, אין על זה החזר. אלו החיים! ההודים מאמינים בקארמה, וכל דבר שנעשה- צריך היה להעשות ולהיות, ואם מודים על דברים שנעשים- המעשה עצמו נגרע והתיקון לא שלם.

היום אבא כבר לא כזה- אמא הצליחה לשנות אותו בזה, לייהד אותו.....