הדמעות עומדות לי בעיניים, התרגשות, אתם יודעים...
פעם ראשונה אחרי כלכך הרבה שנים אבא שלי ואחיו התחבקו!
אז ממה באמת מתחילים?
נתחיל עם שאלה, ונראה מי מכם יודע מה התשובה: מה קורה כששמים 8 אנשים שצריכים לארוז בבית אחד?  (נראה לי שהבנתם מה התשובה....)
אבא מאוד התרגש. הוא רצה שנצא 5 שעות לפני הזמן לשדה התעופה כדי שחלילה לא נפספס את הטיסה.... התפשרנו על ארבע וחצי שעות. אי אפשר לתהות על זה, ס"הכ זו פעם ראשונה אחרי 39-40 שנה שהוא חוזר.... היתה תקלה אחת בשדה תעופה, כשהדיילת כירטסה על נעמי את חנה וזה יצר בלבול.
בדיוטי פרי שוב נוכחנו לדעת שרותה היא אלופה בליצור קשרים עם אנשים שאין שום סיכוי שיהיה לנו קשר איתם: היא ישבה עם תיירים הודים (נוצרים) ליד השולחן, פטפטה איתם עד שהצטרפנו. זה היה מצחיק.
הטיסה? מזוויעה!!! ישנו? כמעט ולא! הסרטים? משעמים! האוכל? נהדר!!!
בביקורת הדרכונים בהודו ביקשנו מהאחמ"ש להיות ביחד, אחרי הכל כולנו משפחה אחת. הוא הסכים, ושלח אותנו לפקיד הכי איטי ויסודי שיכול להיות. יסודי? אולי. איטי? הכי איטי שיכול להיות!!! הוא היה נוראי, העביר את אבא שלי, ואז עשה לכל אחד מאיתנו את המוות: בהתחלה על זה שלא כתבנו כתובת שאליה אנחנו נוסעים, אחרי שרשמנו: לא כולם ביחד!!! ואסור לצלם, ואם צילמת? תמחקי מיד את התמונה ותראי לו שאכן מחקת, ואז הוא איים שהוא יכול לתבוע אותנו על זה.... זה היה מתיש ומצחיק ביחד! ואחרי כל זה הוא אמר שהוא לא יכול לקבל את כולנו אלא רק 4 מאיתנו, אז התפזרנו הלאה.
נפלתי על פקיד מרוצה, ששאל אותי מה הטלפון הנכון והקידומת של דוד שלי. לא ידעתי להגיד לו, אבל אמרתי לו שזה דוד לשי, ושאני לא יודעת איפה בדיוק הוא גר אבל הוא ממתין לנו מחוץ לשדה התעופה, זה הדליק אותו לגמרי, והוא שאל עוד כמה שאלות בשביל הכיף שלו ושחרר אותי בחיוך הודי רחב.
כל כך הרבה פעמים אחרי זה הוצאתי את הדרכון שכבר הפסקתי לספור. ועזבו, כל זה בכלל לא מה שחשוב, אלא הפגש של אבא עם סונדרהם (אחיו) והילדים שלו.
ובגלל שאשתו של בנדוד שלי באה אני אמשיך בפעם הבאה:)