בית כנסת בתא'נה וכל סידורי האבטחה בהודו

הפיגועים שהיו בשנים האחרונות בהודו הביאו את צבא הודו לנקוט אמצעי זהירות בכל דבר שיכול להיות לעזר למי שרוצה לפגע בהם:

בבדיקת הגבולות בשדה התעופה, צריך לתת כתובת מדוייקת שבה אתה מתכנן להתאכסן. ואם אין לך לתת- מעכבים אותך. רוצה להחליף כסף? צריך צילום של הדרכון והויזה, וגם כתובת מדוייקת וטלפון.

רוצה לקנות disk on key? צריך כתובת מדוייקת שמתאכסנים בה בהודו+ טלפון ואיש קשר.

רוצה לשבת באינטרנט קפה? צריך שתציג תעודת זהות מקומית ואם אין לך שתבוא עם מישהו מקומי שיוכלו לצלם את תעודת הזהות שלו.

בכניסה למטרו, לקניונים ולתחנות הרכבת יש בדיקות ביטחוניות וגלאי מתכות שחשבתי שיש רק בישראל.

אסור לצלם במטרו.

בקיצור, כל מה שיכול היה אולי לשמש מפגעים בצורה מסויימת- מצריך כתובת, טלפון, צילום דרכון וכו'. להרתיע כמה יותר.

ולמה אני מספרת לכם על זה? בגלל בית הכנסת בת'אנה.

יום שישי ראשון בהודו.

בבוקר אבא ואני ביקרנו אצל פרנסיס וכשחזרנו- אכלנו ארוחת בוקר עם כולם. אחרי זה נסענו עם אומה לקניון, לקנות כמה דברים. עדיין לא התחלנו לבשל וכשזה קורה לא נשאר עוד הרבה זמן לשבת. המטבח יחסית קטן, אז עובדים בו באינטנסיביות מעט אנשים, מתקתקים את ארוחת שבת בערב. (לשבת בבוקר אומה תביא צ'פאטי ותאכל איתנו, וישאר אורז, ואולי נכין סלט. )

כל שאר האנשים מתארגנים עם מקלחות ובגדים, ויוצאים לבית הכנסת. אבא אומר שהוא זוכר איפה בית הכנסת נמצא ואיך אפשר להגיע אליו שלא דרך הבית של סונדרהם. אז אנחנו הולכים: אבא, רותה, לאה ומרים. בדיוק לפני שיצאנו ירד גשם שוטף וכל הרחובות מלאים בשלוליות ובוץ. אנחנו מנסים לדלג מעל השלוליות ולא להתלכלך בבוץ, זה כמעט מצליח לנו עד שרותה כמעט ומשתטחת בתוך שלולית ענקית....

פעמיים אבא שואל אנשים האם אנחנו בדרך הנכונה, רק ליתר ביטחון שהוא טועה. הוא לא טועה.

אנחנו מגיעים לתפילה. הם אמרו לנו שהם מתחילים ב19:00 להתפלל, ועכשיו כבר 19:30 והם בקריאת שמע, מה שאומר שאנחנו באיחור אז אני לא שואלת שאלות כשאני נכנסת ורואה חיילים במתחם של בית הכנסת, ונכנסת ישר לתפילה.

כולם עומדים, לחלק יש סידורים ביד, לשאר לא, הם אומרים את 'השכיבנו' בקול, כולם ביחד, במנגינה מוכרת ועם זאת ממש לא מוכרת לי. אני מתחילה להתפלל ומגלה שיורדות לי דמעות בלי הפסקה...

זה כל כך מרגש אותי, התפילה הזו פה. אני מבינה שמרגש אותי לראות יהודים, שלא משנה איפה הם גרים ונמצאים הם מתפללים את אותה התפילה כמו האיש שנמצא כרגע בישראל, או בארצות הברית. יש בזה משהו ממש מאחד. הם שרים כולם ביחד, במנגינה שמזכירה לי את התפילות בימים נוראים בקיבוץ או אצל סבתא. משהו מאוד תמים ועדין, ועם זאת התפילה חזקה וברורה.

יום למחרת אני שוב בתפילה ואז אני מבינה כל מיני דברים מהצפיה בהם:

מי שלא מחזיק סידור לא יודע לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית. מיותר לציין שהוא לא מבין עברית, אז הם עומדים בשקט בתפילת העמידה, רגליים צמודות, ידיים מאחורי הגב. מחכים שכל השאר יסיימו להתפלל.

וגם מי שיודע לקרוא ולכתוב לא תמיד מבין את מה שהוא קורא ומתפלל. ככה יוצא שהחזן הוא גם הבעל קורא בתורה, וכל שאר האנשים מחקים אותו בכל מה שהוא עושה, כשהחזן אומר 'קדיש' הם כולם משתחוים איתו והולכים איתו את הצעדים קדימה ואחורה.

יש את זקן הקהילה, ועל פיו ישק דבר. הוא נראה זקן, כמעט בן 100 ובקושי הולך. הוא זה שזוכר איך היו עושים דברים בעבר, ובגלל שאין להם רב מוסמך* הוא זה שמשמש להם כמורה דרך והלכה. בשבת השניה אני שואלת את אחד המתפללים מי הוא ומגלה שהוא היה חזן במשך המון שנים....

כשהתפילה  מסתיימת ואני מסיימת לבכות, אנחנו אומרים 'שבת שלום' לנוכחות בעזרת נשים, וגם זו בצורה מאוד מיוחדת: עוטפים ברכות ב-2 הידיים את היד של מי שמברכים, אומרים 'שבת שלום' ואז מנשקים את יד ימין. ויש בזה משהו מקסים ונעים. אנחנו רואות עוד 3 בחורות מערביות, וכשאנחנו מדברות איתן אנחנו מגלות שהן יהודיות אמריקאיות, מתנדבות בת'אנה והן דתיות, אז לתפילות הן מגיעות לפה. הן שואלות מה אנחנו עושות שם ומאוד מתרגשות כשאנחנו מספרות להן.

יוצאים מבית הכנסת ואז אני מסתכלת שוב מסביבי: יש חבורה של חיילים שיש להם עמדה רצינית בפנים, ועוד חייל שנמצא ליד הפתח של עזרת הנשים. יש הרבה באזזזז סביבנו מציבור המתפללים, ס"כ, לא בכל יום מגיעים אנשים מארץ ישראל לבקר שם, ובטח לא מגיעים לתפילה עצמה. כולם באים לאמר לנו שבת שלום, ורובם מנסים לדבר מעט בשפה העברית. אנחנו נכנסים לעזרת הגברים כדי לתת נשיקה לארון הקודש, וזה לכשעצמו מאוד מרגש.

כשאנחנו יוצאים, שוב פעם אנחנו רואים את שאר האחים שהגיעו אחרנו עם סונדרהם, שליווה אותם לבית הכנסת כדי שלא יתבלבלו בדרך. מצד אחד זה מצחיק אותי שהוא שם, כי מה לו ולבית הכנסת? ומצד שני זה נראה לי מאוד טבעי שהוא שם . אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הדירה יחד עם סונדרהם, ורואים עוד עמדה שנמצאת בחוץ שבה נמצא חייל עם נשק דרוך. סונדרהם מסביר לי שבכל מרכזי היהדות למינהם ברחבי הודו יש שמירה קפדנית, מאז הפיגוע שהיה בבית חב"ד, הם לא לוקחים סיכון.

*אין להם רב מוסמך ואין להם הרבה מושג בהלכות בסיסיות שנקבעו במהלך השנים, כי כמו שכבר כתבתי הקשר שלהם עם קהילות יהודיות אחרות היה דל יחסית. ככה יוצא שמה ש'זקן הקהילה' זוכר הם מקיימים ומה שלא- לא.

ככה יוצא שלבית הכנסת הם מגיעים בריקשות ובמוניות בשבת כי הם רוצים להיות ביחד בתפילת שבת והם גרים רחוק.

ככה יוצא שהם מביאים איתם את תרמוס התה ואת הבסקוויטים כדי לעשות הפסקה באמצע התפילה.

ככה יוצא שכאשר יורד גשם בשבת הם פותחים את המטריות ומסתופפים בצילן.

ככה יוצא שכשחם בבית הכנסת הם מדליקים את המאווררים.

ככה יוצא שאחרי תפילת שבת הגבאי לוקח את המקרופון ואומר דבר תורה.

ככה יוצא, שחלק מן היהודים מתבוללים לאט לאט ומתחתנים עם גויות ועדיין מגיעים לבית הכנסת ומשמשים כחזנים וגבאים....

המורה של אבא

אבא רצה ללכת הרבה לבקר מורה שהיתה לו, 'היא מבוגרת וכמעט לא רואה, ונראה לי שהיא צלולה', ככה הוא אמר לנו. אבל אז מייקל פונה אליו ואומר לו שמורה אחרת שהיתה לו- יושבת שבעה כי אחיה נפטר בישראל. את אחיה אנחנו מכירים, הוא חבר של אבא מישראל והיה בחתונות של כמה מאיתנו. מייקל הוא חבר של אבא מפעם, יהודי שגר בת'אנ'ה, מתפלל יחד עם הקהילה בבית הכנסת, 'יהודי דתי אבל לא כמוכם, לא כל כך חזק'.
ביום ראשון האחרון שלנו בת'אנ'ה אחרי שביקרנו אצל וישוינאט אבא אומר שהוא הולך לניחום אבלים אצל המורה שלו. חנה, לאה ואני מצטרפות. מטעמים מובנים אני לא לוקחת איתי את המצלמה למרות שממש מדגדג לי בקצות האצבעות.
הבניין שבו היא גרה הוא צדדי, ויש לו כמה כניסות שלא ממש נראות כמו כניסות לבניין. כשאנחנו מתלבטים בין הכניסות עובר שם אדם אחד ואבא בשיא הטבעיות שואל אותו באנגלית: 'סליחה אדוני, אתה יודע אולי אם בבניין הזה גרה משפחה מבני ישראל?' חלקיק פחד קטן תוקף אותי קלות: אנחנו בחו"ל, במדינה שיש בה מלא מוסלמים ולשאול ככה בפשטות על משפחה מ'בני ישראל' קצת מפחיד אותי, למרות שאבא במשך שנים סיפר לנו על יחסי שכנות נהדרים בין כל התושבים, נוצרים, הינדים, מוסלמים ובני ישראל. אבא גם מעודד אותנו באיזו שהיא צורה לנסוע לקשמיר, מעבר לכך שזה חבל ארץ מדהים ביופיו- אבא מאמין שהאוכלוסיה הם צאצאים של 10 השבטים האבודים, נושא שמאוד מאוד מעניין אותו. 'פתאנים', 'פאשטונים', ככה קוראים להם באיזור הזה, אבא גם אומר שחלק מאנשי הטליבאן הם מצאצאי בני ישראל.
בכל מקרה, האיש הזה מסביר לנו באיזה כניסה גרה משפחה מ'בני ישראל' ואנחנו נכנסים. יש מִפְרַט גדול של המשפחות שגרות בבניין, אבל מה שתופס לנו את העין זה המזוזה שנמצאת בפתח הדירה שנמצאת משמאלנו. אנחנו מתלבטים האם זה הבית ואבא מחליט לצלצל, 'זה בית של 'בני ישראל', הכי הרבה הם ידעו להפנות אותנו למי שאנחנו צריכים'.
פותחת את הדלת אישה בת 50, אבא מסביר לה שאנחנו מחפשים את פ(א)רלי מוזס והיא מחייכת אלינו ומפנה אותנו פנימה.
כשאני נכנסת לחדר, אבא כבר באמצע משפט, הוא אומר למורה שלו (שלא היא פתחה לנו את הדלת אלא גיסתה) שאולי היא לא ממש זוכרת אותו וזה טבעי כי הם היו מלא תלמידים אבל הוא זוכר אותה, והיא קוטעת אותו ואומרת לו 'קרישנה! אני זוכרת אותך מאוד טוב, ובדיוק אתמול הזכרנו אותך אתמול עם הלל ומייקל'. אבא מתרגש, וגם היא.
היא מספרת לנו שאבא היה תלמיד חכם מאוד ואינטליגנט. 'את זוכרת אותו?' אני שואלת אותה והיא עונה לי 'בוודאי, הם היו הכיתה הראשונה שלימדתי ומאוד אהבתי אותם. וגם, פחדתי לפני שהתחלתי ללמד כי לא הייתי גדולה מהם בהרבה, אבל הם היו תלמידים טובים, וחוץ מזה שהייתי שכנה שלהם'.
היא שואלת את אבא על האחיות שלו, ועל המשפחה. גיסתה הצעירה ממנה שיושבת לידה, אומרת כמה פעמים שהיא זוכרת את אבא מסתובב עם החברים שלו בעיניים שלה, של ילדה קטנה.
היא מתרגשת כשאנחנו אומרות שאנחנו מכירות את אחיה שנפטר, שהוא היה בחתונה של אחיות שלנו בשנה שעברה.
הם מדברים על השינוי של אבא, אבא מצידו מספר על כך שמעולם לא האמין באלים ההודים, על המחלה שלו, על העזרה של החברים, ועל כך שהם היו לוקחים אותו לבית הכנסת. היא מצידה אומרת לאבא שהוא שלם יותר כי הוא בחר בעצמו את האלוהים שלו, את הדת שלו ובאיזה צד הוא נמצא. היא שואלת אותו מה השם העכשוי שלו, ומהנהנת כשהוא מסביר לה את פירוש השם.
ואז היא שואלת אותנו, מה אנחנו עושות בארץ והאם עשינו צבא. אנחנו מסבירות לה שעשינו שירות לאומי ומה זה אומר בדיוק. היא מהנהנת בראש. ובכלל, היא מאוד מאוד עדינה, המורה של אבא שלי, מדברת לאט ובשקט. רואים שהיא היתה מורה מצויינת.
היא מספרת לנו על המחלה של בן הזוג שלה שממה הוא נפטר 4 חודשים לפני כן. מספרת קצת על הילדה שלה שגרה פה, בהודו, ואחרי שהאבא נפטר מבקשת ממנה לבוא לישון איתה לפחות 3 ימים כדי שהיא לא תהיה לגמרי לבד.
כשאנחנו קמים ללכת אחרי 40 דקות אנחנו אומרים לה בעברית 'המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון בירושלים ולא תוסיפי לדאבה עוד' ו-'שלא תדעי עוד צער'. אני הייתי בטוחה שהיא מכירה את הנוסחים האלו אבל אני שוכחת שפה, בהודו, הכל שונה, ההלכות הרבה פחות מוכרות פה מאשר בארץ. הרבה מאוד חידושי תורה ועניינים יהודים לא הגיעו הנה. אבא מתרגם לה את המשפטים, והיא ממלמלת לעצמה שהיא ממש צריכה את משפטי הנחמה האלו אחרי שבעלה ואחיה נפטרו בהפרש של 4 חודשים.
כשהיא נפרדת מאיתנו היא אומרת בהתרגשות רבה כשהיא לוחצת לנו את הידיים, עם דמעות בעיניים שהיא לעולם לא תשכח את הביקור הזה ולא תשכח את אבא. לעולם!
כשאנחנו יוצאים יורד גשם שוטף, המורה של אבא וגיסתה עומדות בפתח ומברכות אותנו לשלום.
בני ישראל.....

פאפא

1. נחתתי אתמול לפנות בוקר עם אבא, לאה ורחל ועם עוד מלא ישראלים וקצת הודים....
2. לא, אין מה להתקשר אלי, אני חולה. שוב.... כלומר קצת חולה והרבה לא שומעת. היום קוראים לזה זקנה.
3. הכל כל כך מבולגן לי, הרבה לא רשמתי, כי לא היה מחשבים, וכשהיה מחשבים לא היתה לי מספיק סבלנות כדי לשבת ולכתוב, כי הרי כתיבה צריכה אורך רוח והשראת שכינה. סוג של.

חגגתי יומולדת בהודו. נראה לי שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. אולי אני צריכה לאמר שזו הפעם האחרונה שאני חוגגת כי בד"כ אני לא חוגגת את ימי ההולדת שלי עם אנשים אחרים, אבל הפעם זה היה מצחיק.
לילה אחרון בת'אנ'ה, ארוחה אחרונה אצל הדודים, היה מרגש. הם חגגו לי יומולדת, אנחנו הבאנו להם תמונה ממוסגרת שפתחנו במיוחד עבורם ואבא הקריא להם את מה שכתבנו, רק שהוא עשה את זה באנגלית.

אומה מביאה את העוגה, אני מופתעת. כנראה גם הומש....



ככה חוגגים אצלם: מריחות הקצפת על הפנים והאכלה של ילדת היומולדת. אחרי שג'ודי האכילה אותי היא שרה לי שיר יומולדת בהינדית

יום למחרת, אנחנו קמים ממש מוקדם, מסדרים את הדברים האחרונים בתיקים ונוסעים לשדה התעופה, מאומה אנחנו נפרדים באותו הבוקר, בדירה. הומש ועוד נהג מונית מסיעים אותנו לשדה. בערך ב5:00 בבוקר אני מתעוררת מצלצול טלפון, אבא עונה, על הקו נמצא סונדרהם אחיו שפותח בברכת 'שבת שלום, שבת שלום'. ככה מברכים אצל היהודים, זה מה שהוא יודע, אז הוא מברך את אבא. 'אני אתגעגע אליך', הוא אומר לאבא, 'תבוא לבקר שוב'. ובכלל, מהרגע שהגענו סונדרהם פונה לאבא רק בשם היהודי שלו 'לביא' ולא בשם ההודי. באיזה שהוא שלב הם שואלים את אבא מה הפירוש של לביא, ואבא מסביר להם שזה אריה, 'אה, בהינדי אומרים סינגהם'. יש סרט בוליוודי כזה, ואנחנו זוכים לשמוע את פסקול הסרט כל כך הרבה פעמים כשאנחנו נוסעים עם אנג'נה באוטו לגואה....

כשאנחנו מגיעים לדלהי אנחנו לוקחים 2 מוניות לפאפא.
פאפא היא אחותו הגדולה של אבא, והוא מדבר עליה שנים עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותה כל חיינו. קוראים לה מוטו-לאקשמי. בעלה קורא לה 'לאקשמי' או 'מוטו', בהגיה ממש מצחיקה. מאיתנו היא מבקשת לקרוא לה 'אטאיי', שבהידני זה האחות הגדולה של האבא. חלקנו קוראים לה ככה וחלקנו קוראים לה 'אנטי', ואז היא מתקנת אותנו. לבעלה, לסובראמיניאן, אנחנו קוראים 'אנקל', אבל ביננו אנחנו מכנים אותם 'דוד' ו'דודה'. בפעם הקודמת שהייתי בהודו בעלה חיכה לי בשדה התעופה עם שלט הנושא את שמי, התגוררתי אצלם כמעט שבועיים וחצי, ובזכותם ראיתי את דלהי כמו שאף ישראלי אחר לא ראה. היום בעלה חולה בסרטן, ובין הטיפולים הם מארחים אותנו ואחרי זה נוסעים לבקר את הבת הגדולה שלהם שגרה בבנגלור.
כשאנחנו מגיעים היא יוצאת אלינו אחוזת התרגשות, מחבקת את אבא. היא כבר כפופה מאוד, יש לה בריחת סידן והיא לא לגמרי בריאה, אבל הזיכרון שלה נהדר והיא נשארה שובבה מאז שהיא קטנה.

אבא ופאפא. שמחת המפגש

קצת על הכפר של אנג'נה:

ממש לפני שבת, קצת יותר על הכפר של אנג'נה:
היא גרה בכפר של 5000 איש שגרים רובם בחות. הם מגדלים אורז, ויש לכולם עצי קוקוסים בחצרות ולא רק. יש נהר שחוצה את הכפר, לחלק של אנג' אי אפשר להכנס בכלי רכב אלא ללכת ברגל או באופניים. כולם מסתובבים עם מטריות.
אנג' ובעלה עובדים בתור רופאים, היא בכפר שלה והוא בכפר שליד, התפקיד שלה הוא תפקיד רשמי והיא מייצגת משהו ולכן כשהיא בכפר היא חייבת ללכת עם סארי או בלבוש מסורתי ולשים בינדי (הנקודה במצח. למי שתהה, 'טיקה' זה הנקודה של הגברים). ברגע שהיא מגיעה לעיר היא עולה על מדי ב', שזה פחות או יותר כולל ג'ינס וחולצת גופיה. משהו כזה. כשהיא עולה על מדי א' היא נראת כל כך רשמית ונהדרת, אבל האמת היא שהיא נראת נהדר לא משנה מה.
המשפחה של אבא שלי היא בראהמינית, כך גם אנג'נה. היא פגשה את בעלה בבית הספר לרפואה בבומבי ולא ידעה שהוא בראהמין, הוא כן ידע עליה בגלל שם המשפחה שלה. בכפר של אנג'נה יש רק 2 משפחות בראהמיניות, ובגלל זה התפקיד של הדוד של בעלה זה להתפלל על כל אנשי הכפר. יש להם חדר מיוחד בבית צמוד למטבח והוא המקדש, שם הדוד מתפלל החל ממאוד מוקדם בבוקר ועד הלילה, מתפלל, מצלצל בפעמון, ועובד בחוה שלהם.
לא יודעת אם אתם יודעים, אבל בראהמינים הם הקסטה הכי גבוהה, ולשאר אנשי הקסטות אסור לגעת בהם ועוד כל מיני דברים. כשאנחנו הגענו לכפר, לחצו את היד של אבא שלי כי הוא עדיין בראהמין, אבל את
שלנו לא. אולי את של יואל כן כי הוא גבר והוא אורח.
את רוב הארוחות שלנו הגישו בקערות פלסטיק חד פעמיות שזרקו מיד אחרי זה, חשבנו שזה בגלל נוחות אבל אז הבנו שאת כלי הנרוסטה שהשתמשנו בהם הם שטפו בחוץ והשאירו הפוך לא כדי שיתייבש (רוב הזמן יורד שם גשם, אז להשאיר את הכלים לייבוש שם זו לא ממש אופציה), אלא כדי שהטומאה שלנו תצא...
כשסיימתי לאכול והבאתי את הכלים למטבח הסבתא אמרה לי להניח את הכלים על הרצפה. בשום פנים ואופן לא להניח אותם על השיש או בכיור.

שבת שלום חברים, צריכה ללכת להתלבש לכבוד שבת קודש.
שבוע הבא צ'לו לישראל, אז אמשיך לכתוב מארצנו הקדושה בצורה האחרת.
ועד אז- נשיקות:)

לאה, חנה ואנג'נה

אנג'נה היא בת הדוד שלי, אמבי, האח הגדול של אבא.
 אבא מספר שאמבי היה מפנק אותו מאוד, קונה לו שעונים וכל מיני דברים כאלו. היא גרה עם בעלה והמשפחה שלו (אבא, אמא, אח של אבא ואשתו, אח של הבעל ואשתו) בכפר ליד גואה. כשאני אומרת ליד אני מתכוונת לשעתיים וחצי נסיעה מעיר הבירה. יש לאנג'נה ובעלה 2 בנות: מדיני והאוני. גם היא וגם בעלה רופאים בכפר שמונה 5000 אנשים. ביום שאנג'נה באה לבקר אותנו בבומבי בעלה יילד בפעם הראשונה...
אנג'נה הגיעה אלינו בתשעה באב. אני ישנתי ולא ראיתי, אבל כל מי שהיה בסלון אמר שהיא נכנסה לסלון , זרקה את הדברים על הספה ורצה לחבק את אבא... היא לא מכירה אותו, מעולם לא ראתה אותו במציאות, אבל עדיין, היא אוהבת אותו כמו דוד אמיתי.
ביום שלישי היא לוקחת אותי לעשות נזם, באיזה חנות נורמלית שהיא מכירה. אנחנו לחוצים בזמן, בלילה יש לנו רכבת לגואה. רותה לא בטוחה בדבר הזה, לעשות נזם במקום לא הגייני??? אני ברגועה לגבי זה: כל כך הרבה שנים עשו את זה לפני, מה ישתנה עכשיו? אז אנחנו לוקחות רקשה בגשם. כשהגענו, בחרתי נזם מזהב, ואם מוסיפים את עשיית החור זה עלה: 400 רופי. כלומר, פחות מ40 שקלים לנזם מזהב ולעשות את החור הזה.
אני מתיישבת אחרי שבחרתי את הנזם, מחכה לאיש שיבוא לעשות את זה. וכשהוא מגיע הוא פשוט תוקע את זה באף שלי... בלי הרבה גינונים, כמו הודי ממוצע: תקע וזהו. אחרי שנרגעתי מהצחוק שתקף אותי (חנה לחשה לי בשקט שזה נראה שהוא הולך לאכול אותי עוד רגע, ואז פרצתי בצחוק:), הוא עושה איזה קשר בתוך הנחיר לנזם עצמו, והנה: שאתחדש!

אנחנו אוכלים ביום שלישי בחוץ ונוסעים לרכבת: כולנו, אנג'נה, אמא שלה הכוכבת (שתכונה כאן 'אנטי' מלשון דודה), והבת שלה: מדיני. נוסעים ברכבת. אבא מתרגש, כל כך הרבה שנים שהוא לא נסע ברכבת ככה, עם לישון בדרגש וכל זה.... בקרון אחד אנחנו נמצאים אבא, אנג'נה, יואל, נעמי, לאה ואני. בקרון אחר נמצאות רחל, רותה, חנה, מדיני ואנטי. הוא קם מוקדם בבוקר, מתיישב על הדרגש שלו אחרי שנעמי מקפלת את הדרגש שלה ומביט בנוף. כולנו יושבים יחד, צפוף. אני התעוררתי בשש בבוקר כשהפלאפון של אנג'נה צלצל ועל הקו נמצאת אמא שלה שאומרת לה שמדיני מסרבת לקום.... הירידה מהרכבת היא רק בעוד שעה וחצי- שעתיים, והיא העירה אותם מהלחץ מוקדם. כולנו צוחקים על זה.
הגענו לכפר: הרבה שדות אורז, מלא ירוק ומים. 22 קילומטר מתחנת הרכבת של גואה נמצא כפר נסתר שאף תייר מחוץ להודו לא ביקר בו מלבדנו: זמבוואדי. כדי להגיע לבית שלה, צריך לחצות גשר שעובר מעל נהר שוצף וגועש, מה שאומר שאין גישה לכלי רכב ממונעים. כולם הולכים עם מטריות כי כל הזמן יורד גשם. אנחנו עולים לכיוון הבית שלה, וליד השער נעצרים תלמידי בית ספר עם מטריות כדי להגיד לנו שלום. אנג'נה אומרת שהיא כל כך התרגשה שאנחנו באים ולכן היא לא הפסיקה לדבר על זה, אז הם מתרגשים לא פחות מאיתנו והם באים לראות את התיירים: אחרי שאנחנו אומרים להם שלום אנחנו שומעים אותם הולכים בשקט ואז פורצים בצחוק גדול....

חלק מילדי בית הספר....

אנחנו מורידים נעלים בכניסה. הם גרים בבית שיש בו חשמל, ויש לו מחשב וכל מיני דברים של קידמה, אבל הם מחממים מים בפיילה כדי שיהיה לנו מים למקלחת. ויש להם שרותים מחוץ לבית, וגם פרה. האורז שאכלנו הוא מהשדות שלהם, ורק החלב ששתינו קנינו במכולת כי הפרה לא מניבה הרבה חלב.
יש להם בית גדול ומדהים! לכל משפחה יש חדר משלה, הורים ישנים עם הילדים. מציאות אחרת לגמרי...
אנחנו מתקלחים ואוכלים ונוסעים לביקור בגואה.
קודם כל, לאכול. עד שאנחנו מגיעים לגואה (החמה! והנקיה), מגיעה כבר השעה 16:00. כולם אוכלים אוכל מערבי מלבדי ומלבד אבא. עד שאני פה, למה לי לאכול אוכל שיש לי בבית?
משם אנחנו הולכים לדונה פאולה. תצפית על החוף שבפעם הקודמת אנג'נה ואנטי לקחו אותי לשם, הן מבסוטיות לגמרי כשאני מזהה את המקום הזה, ואנחנו עושות עוד תצלום למזכרת, הפעם יחד עם אבא.

יואל, אני עם הנזם, אנג'נה, בעלה (שאני אף פעם לא זוכרת את השם שלו) ואבא

משם, אנחנו עוצרות שוב על החוף, שוב באותו מקום שהיינו פה פעם, חלקנו משחקים בחוף עם הצדפים יחד עם הבנות של אנג'נה, וחלקנו סתם עומדים ומצלמים את הבאפלו, ואז.....
ואז מתחיל גשם שה' ישמור ויציל!!! תוך 3 דקות אנחנו רטובים עד לשד עצמותינו, אני עם הג'ינס רטובה לגמרי, ומרגישה מסריחה. מה שהכי נוראי זה שיש לנו עוד מלא זמן באוטו וחם כמו שלא יאמן...כולנו מנסים לתפוס מחסה תחת המטריה של אנג'נה. לא מצליח לנו, וזה מצחיק אותנו מאוד.

אחרי שהכל נגמר, אנחנו עולים רטובים כולנו לרכבים, ונוסעים להפלגה מזעזעת. היה מצחיק מאוד, אבל תנסו לתאר לעצמכם מופע של קריוקי (או משהו כזה) עם מלא הודים ובלי תיירים מלבדנו.... זה היה מצחיק ורע ביחד.

תכ'לס, זה היה ביקור הרבה יותר מרגש ויפה. אנסה לכתוב עליו מחר או ביום חמישי, לפי עוד נסיעה ארוכה ולא נגמרת לדלהי.
נשיקות!
רעותי, אין עליך בכל העולם כולו! אני אוהבת אותך מאוד מאוד:)

פרנסיס

נחתנו ביום חמישי בבוקר בהודו. בערב, אחרי ארוחת הערב אצל סונדרהם, אומה לוקחת אותנו בדרך לדירה לסיבוב. לא בשבילנו, בשביל אבא. כולנו מסטולים מעייפות, אבל לה ממש בוער להראות לאבא דברים מהעבר. אבא כמו אבא, זוכר את הכל. הזיכרון שלו עובד נהדר! חושך, מלא אנשים וצפוף, והוא זוכר שהיתה פה פעם באר. אומה מאשרת. ממשיכים ללכת, ובהמשך הרחוב הוא אומר לאומה שאם ממשיכים ישר בכביש מגיעים לצומת ושם מוצאים משהו שרק שניהם מבינים אותו. היא מבסוטה, וכך גם אנחנו. הוא זוכר הכל בצורה כלכך ברורה. הוא רואה שלט של הרופא שהיה השכן שלו, ומתעניין אם הוא עדיין גר פה. ושואל על החבר שלו, פרנסיס, האם הוא עדיין גר פה. אומה אומרת שכן, והוא שותק לדקה ואז אומר שנראה לו שהוא ינסה ללכת לבקר אותו מתישהו.
יום שישי בבוקר. כולם ישנים. אני קמה ומתארגנת ומיד אחרי אבא קם. אנחנו מתפללים, אני מנשנשת עוגיות כדי לקחת תרופה, שנינו בדרך לצאת ואז אבא שואל אותי איפה אנחנו שותים קפה. 'בדרך', אני עונה לו, והוא שואל, 'בדרך?!' בתמיהה. לי זה לא מוזר, זה מה שעושים בהודו, שותים בחוץ צ'אי או קפה, עדיף בחוץ. הרבה יותר טעים והרבה יותר הודו. אבא לא לגמרי מסכים איתי אבל הוא אומר לי 'יודעת מה? נמצא בחוץ כבר מה לשתות'. ואנחנו יוצאים.
הולכים ברחוב שליד סונדרהם, שזה בעצם הרחוב שבו אבא גדל. יש שם בתים שנשארו בדיוק כמו פעם! ויש שלטים על הדלתות בדיוק כמו פעם. אבא אומר שרוב הבתים השתנו, ות'א'נה גדלה (זה המקום בו אבא גדל. הוא נולד בבומבי וגדל בת'א'נה, שזה פרבר של בומביי, או אולי זו עיירה קטנה), והתמלאה אנשים. המקום בו אנחנו גרים 'מאקמאליטאלאוד' היה פעם שטחים של עצי מנגו ושדות, היום זה שכונות צפופות ומלא אנשים.
אני מצלמת את אבא בוידאו ליד הבית של הרופא, אבל אבא לא ממש משתף איתי פעולה. אני כמעט מכבה את הוידאו אבל פתאום מישהו עובר לידו ואומר לו 'גוד מורנינג', אבא מחייך ועונה לו בחזרה אבל ממשיך מעט ללכת, כשהבנאדם נעצר ומסתכל על אבא. אני נעצרת עם המצלמה ולאט לאט מתקרבת: אבא לא מזהה אותו, אבל האיש הזה מזהה את אבא. הוא בגיל של סונדרהם, הבנים שלהם באותו הגיל. הוא זוכר את אבא בתור נער צעיר, וזה מדהים! השיחה שלהם לא ממש עמוקה, סה"כ הוא לא ממש הכיר או מכיר את אבא, אז אנחנו מדברים על יהדות ועל זה שאבא נראה יותר מבוגר ממנו. 'זה בגלל שיש לו 13 ילדים ולך יש רק שניים', אני עונה לו. והוא צוחק.
ממשיכים ללכת ומחפשים את הבית של פרנסיס. האישה שיוצאת מהבית שהיה פעם שלו לא יודעת לענות לנו על זה אז אנחנו ממשיכים ללכת. אבא פונה עוד פעם אחת אחרונה לבחור צעיר שנשען על גדר אבנים בסוף הרחוב, האם הוא יודע איפה פרנסיס פררה גר. 'כן', הוא אומר, 'אתה צריך לחזור אחורה ואחרי הבית הקטן לפנות לכניסה'. הוא די בוהה לי במצלמה כשהוא מדבר, כמו כולם. סה"כ, אני לבושה במכנס קצר וחולצה, ולא בגד מסורתי, ויש עלי מצלמה גדולה.
אנחנו חוזרים אחורה. בפניה שהוא אמר יש בית ספר, ואבא שואל אותם איפה פרנסיס פררה גר, אחת הנשים מחייכת ומזיזה את הראש, אומרת משהו בהינדי. אבא מבין אותה, וזה לכשעצמו נהדר. אנחנו עולים למעלה, כי מסתבר שזה מה שהיא אמרה, קומה, ועוד קומה, ועוד אחת. עד הקומה האחרונה, ואז הוא מראה לי את השלט על הדלת בהתרגשות:

הוא מקיש בדלת ופותחת העוזרת. 'פרנסיס נמצא', אבא שואל והיא עונה לו בשאלה: 'מי מבקש לדעת?' וזו הפעם הראשונה שאני שומעת את אבא מציג את עצמו ככה: 'תגידי לו שקרישנה כאן'...
היא כמעט סוגרת עלינו את הדלת כשאישה ששוכבת על הספה אומרת לנו להכנס ולהרגיש בנוח, אנחנו נכנסים, ואז יוצא איש מפנים הבית וצועק 'קרישנה'!! הם לא מתחבקים אבל הם לוחצים ידיים, עם כל הידיים. יש לפרנסיס דמעות בעיניים, וגם אבא מאוד מתרגש. 'קרישנה', ככה פרנסיס, 'מה שלומך? איך אתה מרגיש? אולי תשב? מי זו שפה? זו הבת שלך? אחרי כל כך הרבה שנים....' הוא לא מפסיק לדבר מרוב התרגשות. הוא מציע לנו לשבת, וקופץ כשהפלאפון שלו מצלצל אבל אז מחליט שלא לענות. ואז כן לענות, ואז מכבה את המכשיר. הוא מציע לנו לשתות, אני מחייכת 'הנה אבא, אתה מקבל את הקאפי שרצית לשתות בבוקר....'
הם יושבים כמו שני ילדים קטנים, נזכרים באנשים שהיו, מעלים זכרונות מפעם, מספרים לי סיפורים. הם קופצים מנושא לנושא, חוזרים למה שדיברו קודם וממשיכים עם מה שדיברו אחרי זה. הם מדברים על המורים שלהם, צוחקים עד דמעות. אני שומעת את אבא עושה חיקויים, ופרנסיס צוחק.
זה היה מרגש מאוד. חצי מהזמן הייתי עם דמעות בעיניים. אחרי 40 שנה אבא חוזר לראות את חבר הילדות שלו, שהם היו חבורה שהיו עושים הכל ביחד. הכל. כמעט ולא לומדים, אבא היה החכם מבינהם, מהדור הזה שלא היה להם הרבה אבל היה להם הכל, ממש ילדות מאושרת. אנחנו מדברים על היהדות ועל ה', על השינוי של אבא.
לפני שאנחנו הולכים הם מבקשים שנבוא שוב, עם כל מי שפה ואנחנו אומרים שממש נשתדל, ואני מרגישה שיש לי פה דוד חדש נוסף.
כשאני אומרת לו את זה - הוא מחבק אותי חזק....

פרנסיס ואבא לפני שיצאנו מהם

וזה, כשחזרנו לבקר אותם כולנו.... הם כל כך נהנו! וגם אנחנו

 

מי זה מי....

בפוסט הזה אני אנסה קצת יותר להסביר מי זו המשפחה שלי בהודו, מה הסדר של האחים, מי הילדים שלהם, איפה הם גרים ומה השמות (אל תנסו לזכור או לנסות לקרוא אותם יותר מידי, זה מאוד קשה!)


1. לאח הגדול של אבא שלי קוראים צ'ודהאמני, והוא כבר נפטר.
הוא רק חצי אח, מהאבא. אמא שלו נפטרה כשהוא היה מאוד קטן ואז סבא שלי התחתן עם סבתא שלי שהפרש הגילאים בינהם היה 12 שנה, הוא היה בן 24 והיא בת 12. כשצ'ודהאמני גדל, הוא היה גר במקום נפרד אבל היה מגיע לבקר אותם כל כמה זמן. יש לו אישה מאוד מבוגרת שחיה במומבאי, ו2 בנות קורעות וקולניות בשם מינה ולאקשמי (אלו שהגיעו לבקר בערב תשעה באב). אין לי תמונה שלהן כי נפגשנו מיד בצאת השבת והגענו לדודים שלי בשבת.
2. האח השני, שמו אמבי. גם הוא כבר נפטר .
יש לו אישה קורעת מצחוק, ככשאלנו אותה לשמה היא אמרה שהשם שלה ארוך ומסובך מאוד והוא אכן כזה, אז לא ניסינו ללמוד אותו ופשוט קראנו לה אנטי (דודה), למרות שיש לה שם כינוי אחר.
לבת שלהם קוראים אנג'נה, והיא רופאה בכפר ליד גואה. (רק שתהיו בעניינים, 'ליד'= שעתיים וחצי...)
היא מדהימה. חכמה, נעימה, מצחיקה. היא נשואה לרופא בראהמין, ויש להן שתי ילדות מדהימות מינדי והאוני.

אנג'נה ואני, אחרי שהיא לקחה אותי לעשות את הנזם. אחת הבחורות המדהימות שהכרתי!!

3. האחות השלישית שמה וונגקו. היא נפטרה בפסח האחרון, וזה באמת היה פיספוס גדול מאוד....
בעלה נפטר מזמן. יש לה בן אחד בשם וישוינט, הוא נשוי לסאפנה ויש לו בת אחת בשם איה.
אנחנו מתגוררים בדירה של וונגקו. וישוינט (או וישדאדא, כמו ששאר בני הדודים קוראים לו, שזה אומר הבן דוד הכי מבוגר) עבר לפני חודשיים לדירה חדשה ויפה יותר, אז יש לנו מקום נהדר לישון בו. מלבד הרעש של הרחוב....

סאפנה, וישוינט ואבא בדירה שלהם שאנחנו מתגוררים בה

4. האחות הרביעית שמה מוטולאקשמי. או בשם החיבה שלה, פאפה.
היא גרה בדלהי, ובע"זה הטיסה שלנו אליה תהיה ביום רביעי הקרוב. בפעם הקודמת שהייתי בהודו בעלה, סוברמיניאן, הקפיד מאוד שאני אקרא לו 'אנקל' (דוד) ולה 'האנטי' (דודה). יש להם שתי בנות, דיויה שנשואה וגרה בבאנגלור, וקריפה שנשואה וגרה בלונדון עם בעלה והילדה שלה.
5. האח החמישי, שמו סונדהרם. עם המשפחה שלו אנחנו מתראים הכי הרבה, כי אומה (הבת שלו), לוקחת עלינו חסות, והם גרים מאוד מאוד קרוב לפה. אבא שלי והוא גדלו ביחד, הם הסתובבו עם אותם החברים. ככה יוצא שכשמישהו מכיר את סונדהרם מהילדות הוא מכיר גם את אבא. סונדרהם הוא סוג של גורו, כשהוא הולך למקדש אנשים מבקשים ממנו ברכה ומלא אנשים מכירים אותו. הוא מנסה ללמד אותנו כל הזמן יוגה, והוא אחד האנשים המצחיקים...
הוא נשוי לג'ודי, אישה מקסטה נמוכה יותר שלא ממש יודעת אנגלית, אבל היא מתוקה כזו!! ויש להם 3 ילדים: אומה, הומש שנשוי ללינה ויש להם בן בשם רידאי, ויוגש.

הומש, סונדרהם ואבא בשדה תעופה

6. ואז אבא שלי מגיע.
אבא שלי חי בישראל, עם אמא שלי (המהממת!!), ויש להם 13 ילדים:
שרה נשואה לדודו ויש להם 4 ילדים. איצוק שנשוי לאסנת ויש להם 2 בנות. אליהו שנשוי לדפנה ויש להם 3 ילדים. אני. רותה. חייתוש שיש לה ילדה אחת. נעמי שנשואה ליואל. רחל שנשואה ליוסף. חנה. לאה. שפרה. רבקה. בצלאל.

7. ואחרי אבא מגיעה אחותו הקטנה: ראדה.
אבא וראדה גדלו ביחד. בעוד שהאחים הגדולים גרו אצל הדוד במומאי כדי שיוכלו ללמוד במקום טוב, הם נשארו בבית בת'אנה, יחד עם אמא. אבא שלהם היה עובד בחוה של ההורים שלו, (בית קיץ בראש הר גבוה, מה שאומר שהיה שם מאוד קריר וירד שם הרבה גשם והיה שם הרבה ירוק. הרבה מטעי תה ועצי קפה. וגם הרבה מאוד קופים....), והיה מגיע פעם בכמה חודשים, והם היו נוסעים לשם בזמן הקיץ.
ראדה נשואה למישהו ממעמד נמוך יותר ,ולכן הילדים לא בראהמינים, מה שאומר שגם הוא לא מבין אנגלית. יש להם 2 ילדים: רהאול שנשוי לריה ויש לו ילד בשם אטרוואט, ורופאלי שגרה בארצות הברית.

בגלל שהמחשב פה מעט איטי ואין לי אפשרות לחכות כל כך הרבה כדי להעלות תמונות- נסתפק במה שהעלתי.
מקוה לכתוב עוד פוסטים הערב.
עם תמונות:)

כל כך הרבה קרה, כל כך מעט אפשר לכתוב....

אמא של בת דודה שלי, ואני עם החולצה יושבות על הרצפה לאכול במוצאי הצום

תודות להתחלה:
רעותי, תודה על המילים החמות ועל המיילים. אין לנו מחשב זמין כל הזמן ואני משתמשת לעיתים בשל בנדוד שלי ורק כשהוא מציע כי אנחנו מלא אנשים וזה בטח מעמסה.
אודהליה, תודה גדולה גדולה על כל מה שהבאת לי! תזכי למצוות, אם לא הטלפונים של בית חב"ד היינו צמים עוד שעה יותר סתם....
בנות משרד יקרות, תודה רבה על השוקולדים (הם מתגלים כמצרך נצרך ביותר!!) ועל החולצה. אמא של בתדודה שלי (בתמונה) אמרה לי שלא כדאי לי ללבוש אותה בגואה כי כל הרחוב ילך אחרי.... היא ממש מצחיקה:)
טליוש, את מחממת לי את הלב. מאוד!!
נשיקות, מארץ רחוקה וקדושה בצורה מאוד שונה.....
מרים

הגשם שירד אתמול. תצלום על גג הבניין שמולנו

כל כך הרבה דברים שמתרחשים בכל כך מעט זמן.
רחל אומרת שזה נראה לה כאילו אנחנו פה מלא זמן, כי כל הזמן קורים דברים, אם לא עם הדודים אז בבית, ואם לא בבית אז ברחוב. כל הזמן יש רעש, כל הזמן יש ליכלוך. הצפירות מהרחוב לא מפסיקות גם בלילה (אם כי אז הן נחלשות).
כל כמה זמן יורד כאן גשם, ויש פעמים שהוא כל כך חזק שאני חושבת לעצמי שמה שיורד בישראל ביומיים יורד פה בחמש דקות. מזג האויר חם. מאוד. אחרי שיורד גשם כל העיר מלאה בבוץ, ואם תחשבו על כל הזבל שזורם ברחובות שהם מנקים רק בבוקר- תבינו שממש מזוהם פה. האנשים פה הולכים עם כפכפי אצבע מפלסטיק או מגומי, או נעליים סגורות. אנחנו עם סנדלים ועם כפכפים.
ברגע שמגיעים לבית של מישהו מסוים חולצים את הנעליים בכניסה או מחוץ לכניסה ושוטפים רגליים. זה אחד הדברים הכי חכמים שראיתי פה! ככה כל הלכלוך והזוהמה של החוץ נשאר בחוץ, ובפנים נקי.

אז מה היה לנו שם?
אשתו של בן דוד שלי שנכנסה לתוך הבית, הניחה את התיק והתכופפה כדי לגעת בכפות הרגליים של אבא שלי... איך אין לנו מושג מה עושים בדברים האלו, אז התחלנו לצחוק..... לא הבנו מה היא עושה. אבא ביקש ממנה לקום, אבל זה אות כבוד. הוא מבוגר וחשוב והיא מכבדת אותו. בערב תשעה באב הגיעו בנות דודות שלי הבנות של האח הגדול של אבא. הן הביאו איתן כיבוד קל שלא יכולנו לאכול בגלל הצום, את בני הזוג שלהם ואת הבנות. וגם הרבה מאוד רעש וצחוק. הן קולניות לעומת הדודים שלי פה בצורה שלא תאמן! צחקנו, דיברנו, שאלנו שאלות, כלומר, בעיקר הם שאלו (מה אתם אוכלים לארוחת הבוקר, למשל), ולפני שהם הלכו הם ביקשו מאבא, דוד שלי ואשתו לעמוד. 'עוד תמונה', אני חושבת לעצמי, אבל אז הבת הבכורה ובן הזוג שלה מתכופפים לרצפה, כמעט נשכבים ונוגעים בכפות הידיים שלהם בכפות הרגליים של אבא, דוד שלי ואשתו. ה-ל-ם!! אנחנו לא מבינים ברגע הראשון מה קורה, והכל קורה כל כך מהר, הבת שלהם אחריהם מתכופפת על הרצפה ומצמידה את כפות הידיים שלה לכפות הרגליים שלהם. אחריה מתכופפים הבת השניה ובן הזוג שלה, כאן הוא ממש נשכב על הרצפה עם כל אורכו (והוא ארוך!!) ועושים את אותו הדבר ואחריהם מתכופפת הבת שלהם.
אנחנו לא מבינים ברגע הראשון מה הם עושים, לא מבינים מה קורה פה, הכל קורה כל כך מהר ולאף אחד מאיתנו לא היה מושג שזה מה שהולך לקרות. 'מה זה?' 'מה הם עושים?' 'מישהו יכול לצלם את זה?' מסתבר שאף אחד מאיתנו לא הביא מצלמה כי הגענו לקראת סוף שבת כדי לאכול אוכל לפני הצום, אז אנחנו מבקשים מאומה שהיא בת דודה שלנו לצלם, אבל זה מסתיים כל כך מהר שהיא לא מספיקה....
ועוד משהו, בזמן שהם מצמידים את כפות הידיים לכפות הרגליים, אבא, דוד שלי ואשתו מנענעים בידיים מעליהם כאילו הם מברכים אותם. אחר כך בן הזוג של בת דודה שלי מסביר לי שזה כבוד לאנשים מכובדים וגדולים מהם, ברהאמינים, וזה משהו שטוב בשבילם. והפעולה המתמשכת של מה שהם התחילו זה שהם מקבלים ברכה ממי שהם עושים לו ככה.
כל כך מוזר!!
כל כך אחר!
הבדלי מעמדות שאנחנו לא מכירים. בכלל.
לקראת סוף תשעה באב, בת דודה שלי אנג'נה מגיעה עם אמא שלה לביקור. אחרי שהיא זורקת את הדברים שלה ורצה לחבק את אבא שלי, כולם מתיישבים ואני קמה מהמיטה. יואל שואל אותם אם הם רוצים לשתות משהו חם, נגיד תה, ואמא של אנג'נה אומרת שתלוי מי מכין את התה (היא ברהאמינים והוא לא), וכשהוא משיב שהוא זה שהולך להכין את התה היא מתלבטת (אצלה זה לא כל כך קשה לדעת, כי היא מזיזה את הראש לצדדים ובלי להתבלבל אומרת את כל מה שיש לה בראש), רק אחרי שאבא שלי אומר שהוא מבשל נהדר היא מוכנה שהוא יכין לה אבל תה עם חלב. כשאנחנו אומרים שבדיוק אנחנו יוצאים לקנות חלב היא לא מבינה איך אפשר לשתות תה בלי, אפילו אם זה לואיזה (שהיא לא מכירה).

חנה ולאה שותות קפה אצל הדוד סונדהרם. ספלים קטנים לצערנו...



רחל, רותה, הומש, סונדהרם, אומה, לאה, אבא, חנה, מרים, נעמי ויואל

אז מי נסע?
אבא, רותה, נעמי ויואל, ללה, חנה, לאה ואני. 

הדמעות עומדות לי בעיניים, התרגשות, אתם יודעים...
פעם ראשונה אחרי כלכך הרבה שנים אבא שלי ואחיו התחבקו!
אז ממה באמת מתחילים?
נתחיל עם שאלה, ונראה מי מכם יודע מה התשובה: מה קורה כששמים 8 אנשים שצריכים לארוז בבית אחד?  (נראה לי שהבנתם מה התשובה....)
אבא מאוד התרגש. הוא רצה שנצא 5 שעות לפני הזמן לשדה התעופה כדי שחלילה לא נפספס את הטיסה.... התפשרנו על ארבע וחצי שעות. אי אפשר לתהות על זה, ס"הכ זו פעם ראשונה אחרי 39-40 שנה שהוא חוזר.... היתה תקלה אחת בשדה תעופה, כשהדיילת כירטסה על נעמי את חנה וזה יצר בלבול.
בדיוטי פרי שוב נוכחנו לדעת שרותה היא אלופה בליצור קשרים עם אנשים שאין שום סיכוי שיהיה לנו קשר איתם: היא ישבה עם תיירים הודים (נוצרים) ליד השולחן, פטפטה איתם עד שהצטרפנו. זה היה מצחיק.
הטיסה? מזוויעה!!! ישנו? כמעט ולא! הסרטים? משעמים! האוכל? נהדר!!!
בביקורת הדרכונים בהודו ביקשנו מהאחמ"ש להיות ביחד, אחרי הכל כולנו משפחה אחת. הוא הסכים, ושלח אותנו לפקיד הכי איטי ויסודי שיכול להיות. יסודי? אולי. איטי? הכי איטי שיכול להיות!!! הוא היה נוראי, העביר את אבא שלי, ואז עשה לכל אחד מאיתנו את המוות: בהתחלה על זה שלא כתבנו כתובת שאליה אנחנו נוסעים, אחרי שרשמנו: לא כולם ביחד!!! ואסור לצלם, ואם צילמת? תמחקי מיד את התמונה ותראי לו שאכן מחקת, ואז הוא איים שהוא יכול לתבוע אותנו על זה.... זה היה מתיש ומצחיק ביחד! ואחרי כל זה הוא אמר שהוא לא יכול לקבל את כולנו אלא רק 4 מאיתנו, אז התפזרנו הלאה.
נפלתי על פקיד מרוצה, ששאל אותי מה הטלפון הנכון והקידומת של דוד שלי. לא ידעתי להגיד לו, אבל אמרתי לו שזה דוד לשי, ושאני לא יודעת איפה בדיוק הוא גר אבל הוא ממתין לנו מחוץ לשדה התעופה, זה הדליק אותו לגמרי, והוא שאל עוד כמה שאלות בשביל הכיף שלו ושחרר אותי בחיוך הודי רחב.
כל כך הרבה פעמים אחרי זה הוצאתי את הדרכון שכבר הפסקתי לספור. ועזבו, כל זה בכלל לא מה שחשוב, אלא הפגש של אבא עם סונדרהם (אחיו) והילדים שלו.
ובגלל שאשתו של בנדוד שלי באה אני אמשיך בפעם הבאה:)

התרגשות בצורת פרפרים בבטן

אז ככה:
כבר מלאנתות זמן אני מתכננת איזה פוסט על הדברים שאני לוקחת איתי, או על הדברים שקניתי (מלא!! רק הקניות הפשוטות לבדן עלו איזה אלף בכיף), על החפיפה בעבודה או על הלחץ של האריזה.
כל כך הרבה דברים עפים לי בראש בימים האחרונים, אבל אף אחד מהם לא באמת מתאר את פרפרי ההתרגשות הקטנים, הצבעוניים שבוקעים אצלי בבטן אחד אחד....

אני מתרגשת!
מחר אנחנו טסים, והתיק עדיין לא לגמרי ארוז ואני לא לגמרי סגורה על הדברים שאני לוקחת איתי (כלומר אני כן, אבל באותה הנשימה אני יודעת שחשבתי וארזתי הכל וגם שכחתי את הכל).
אנחנו טסים! הנה זה קורה וממש בא, ואני מרוב ריצות וסידורים, חוליים שבאים והולכים, מותשות הולכת וגוברת (פולניה הודית שכמוני: 'אני אשן כבר בקבר, או בטיסה. תלוי מה יבוא קודם...')- שוכחת לאכול ארוחת ערב. שניה רגע, גם ארוחת צהריים לא אכלתי בעבודה, ובוקר? מזל שלפני הכדורים אני צריכה להכניס משהו לקיבה, אחרת גם זה היה מתפספס....
אנחנו טסים! יש מצלמה, ויש מחליפה לדירה. יש מתנות מהבנות מהעבודה (חמודות כאלו!). ויש.... וצריך להספיק עוד כל כך הרבה לפני הטיסה. ומה לעזאזל חשבתי לעצמי כשתכננתי לבוא ולעבוד שעה-שעתיים ביום הטיסה? ולצלם? צילמו כבר את כרטיסי הטיסה (שרק השבוע הבנתי שאין כרטיס טיסה ממשי שקורעים לו את הספח וכל זה..... חיה בסרט זו אני), את פנקס החיסונים, את הביטוח ואת הטרוולים?

אנחנו טסים ואני מתרגשת: אבא הולך לפגוש ביום חמישי בבוקר את האחים שלו, אחרי 40 שנה! תחשבו על כל שנות ההסתובבות של בני ישראל במדבר וקיבלתם את זה.....

ובתוך כל זה קורים גם דברים פשוטים של חברים ומשפחה שמרגיעים קצת את ההתרגשות המתפרצת הזו:
המיילים של המדריכים שמאחלים חופשה נעימה, והמייל של רעותי (ששנים לא התראנו ולא דיברנו!!), ושל ברורצי, עדי ושושי'לה.
ההודעה של אלף ממש על הבוקר (מזל שסימסת, אחרת הייתי ממשיכה לישון....)
השיחות עם חוה, אסף ואסתי,
היציאה והביקור של תניה, ישי, אדוה. (מיכלי, סליחה! הייתי ממש מותשת מכדי לזוז.....)
הקפה עם חני (מעבר דירה טוב שיהיה, מהממת אחת!!)
מפגש עם יצחקון בשוק, וקצת לשחק אותה מוכרת בבאסטה.....

אז זהו, אני מניחה שיש התרגשות וזהו, והיא תשאר ותהיה עד שנגיע לשם ואולי אפילו תמשיך קצת. וזה טוב, וזה הכי נכון לי, ס"הכ: מתי לאחרונה אבא שלכם ואתם פגשתם את הדודים שלכם?

איפה שצריך לישון- נישן

טיול משפחתי. 

אי אפשר לישון אצל הדודים, אנחנו הרבה (8 איש). הבתים שלהם קטנים. הילדים גרים עם הנכדים אצל ההורים. וזה הודו, מומבאיי. חום איימים! איפה נניח את הראש ואת הכבודה שלנו? באחת השיחות שלי עם אבא הוא אמר שחבר ילדות שלו אמר שאת בית הילדות שלו הם משכירים לסטודנטים, אז הוא צריך לברר- אולי באוגוסט הם לא שוכרים ואפשר יהיה להשתמש. האופציה הזו ירדה.

או אולי, אבא אומר לי, אולי נשכור את החדרים שמעל בית הכנסת, יש שם חדרים כמו מוטל זול, משכירים אותם ליהודים שמגיעים וצריכים חדרים, ואני חושבת לעצמי שכל חדר נורמלי במחיר שלא עולה על 400 רופי במומבאיי (בהודו כמו בהודו ההבדלים בין החדרים שמקבלים במלונות היוקרה כדוגמת 'טאג' מאהל' לבין החדרים הקטנים שם בלי החלונות היא עצומה!! רק שהחדרים המצחינים, הקטנים והחמים עלו לפני 6 שנים 650 רופי.... ואני לא רוצה לחשוב כמה יעלו חדרים בטאג'....)- יספק אותי. ועדיין, בכל שיחת טלפון שאנחנו מקיימים בנושא אנחנו מסכימים שמה שצריך להיות- זה מה שיהיה, וגם זה לא באמת משנה איפה נחליט שנישן, בסופו של דבר נצליח להניח את הראש איפו שהוא. 

אחרי שאבא מדבר עם עקיבא גבאי בית הכנסת על החדרים האלו- נראה כאילו זו האופציה שנשתמש בה....

עד שאני חוזרת הביתה לחלאקה של בניהו יצחק. בין ביס לגזירת קווצת שערות אני מפטפטת עם האחיות שיושבות לידי, ועם אבא שיושב שולחן ליד. אבא אומר לי: 'אה מרים! דיברתי עם אומה השבוע'

אומה היא בת הדוד שלי, סונדרהם, והיא גדולה ממני בשנתיים-שלוש. היא, כמו כל שאר הבני דודים, מאוד נחמדה ואדיבה, וזה קצת מרגיש כאילו היינו בקשר כל החיים. 

בכל מקרה אבא אומר שהוא דיבר איתה השבוע: 'אומה אמרה שדאבו (בן דודה נוסף, ושמו האמיתי הוא וישוינאט:) עבר דירה ושאנחנו יכולים לישון בבית שהיה של אמא שלו (וונגו). יש שם מזרונים וכל מה שאנחנו צריכים'. 

בבת אחת מה שהיה שם ודאג שלא יהיה לנו מקום ללון- נרגע. יהיה מקום ללון במקום הכי יקר בהודו, ויש כרטיסי רכבת לגואה, ואז טיסה לדלהי. 

אז כן, בסופו של דבר איפה שאנחנו צריכים לישון- אנחנו נישן! וכמו שזה נראה עכשיו- יהיה לנו חתיכת מקום לישון בו בת'אנה שליד מומבאיי...

יהיה פנאן!!!

קולד באקט cold bucket

בדרך לדירה השותפה שלי ,ר', מתקשרת ושואלת האם אני יודעת איפה השיבר של המים נמצא כי כשהיא נכנסה להתקלח הברז של המים נשאר אצלה ביד והמים פשוט זורמים להם בלי יכולת לעצור אותם....

אני מציעה לה להתקשר לבעל הבית שיש לו ,שיהיה בריא, רעיונות יצירתיים ואולי הוא אפילו יודע איפה השיבר נמצא. כשאני על האוטובוס אני תוהה לעצמי מה קורה בדירה עכשיו עם כל ה'מים-מים-מים-מים-אוי מים בששון' הזה ולא כיף לי בכלל כי בא לי מקלחת ולא בא לי כאבי ראש מיותרים מעבר למה שיש לי כבר.

מגיעה לדירה ופותחת את הדלת. מלבד זרזיף מים שקט אני לא שומעת כלום, באיזה שהוא מקום אני חושבת לעצמי 'סתם עפת על עצמך שהמצב חמור', אבל אז ד' (השותפה השניה) אומרת לי שבעל הבית היה פה וניסה לסדר כמה שיותר עד שהאינסטלטור יגיע מחר, 'אני חייבת לראות את הפנים שלך כשתראי מה הוא סידר לנו....' ככה היא אומרת לי כשאני מתקדמת לעבר האמבטיה, וזה מה שנגלה לנגד עיני: הדלי וגיגית הכביסה על רצפת האמבטיה מקבלים אליהם את המים שיוצאים בזרזיף קלוש מהברז, ועל הברז יש יצירת אומנות שמורכבת מסמרטוט מלופף ומחוזק בחוט פשתן ומברג שתקוע כמה שיותר עמוק בברז כדי למנוע דליפה של הרבה מים. מחזה מוזר, תאמינו לי. 

אבל אני בכלל מתעכבת עדיין על עניין הגיגיות, באחת זה מחזיר אותי להודו (שאני רגל אחת שם): Hot Buchet. 

ככה זה נראה אצלי בדירה.... (צילום נוראי מפלאפון נוראי)

שימו לב לאינסטרומנטים שבעל הדירה הוסיף כדי לעצור את הזרם

וזה מזכיר לי:

ביום שטסתי להודו דוד שלי התקשר אלינו (בן הזוג של הדודה שגרה בדלהי, אצלם התארחתי בהתחלה ובסוף הטיול) ואמר שמאוד קר שם אז שאני אביא איתי בגדים חמים, וכשאני אגיע אני אתחמם באמבטיה חמה ומהאוכל שהם יכינו לי. מאותו הרגע לא הפסקתי לפנטז על האמבטיה החמה שאני אקבל: מלחי אמבט, קצף, אדים שעולים מהמים ועוד כל מה שמשתמע... הגעתי לאוזבקיסטאן וכשאני כמעט מחליקה על הקרח בירידה מהמטוס אני מפנטזת על האמבטיה שאני אקבל כשאגיע. ככה אני עוברת את שדה התעופה ואת קבלת הפנים הנעימה שחיכתה לי, את הנסיעה הביתה, את הנסיון להבין את המבטא של דוד שלי שהיה לי מאוד קשה, באיזה שהוא מקום יושבת לי האמבטיה במקום בטוח. שום דבר לא בוער כשאנחנו מגיעים: הולכים לבאזאר לקנות חלב ובדרך עוקפים 3 פרות שרובצות במעבר, אוכלים בנחת ורק אז אני נכנסת לחדר האמבטיה: דוד שלי מסביר לי איזה ברז זה חמים, איזה קרים, מבקש לזכור לכבות את ה'גייזר' כשאני מסיימת להתקלח כי 'חבל על החשמל'. דוד שלי מסיים להסביר לי ובא לצאת. רגע לפני שהוא סוגר את הדלת אני שואלת למה יש 2 דליים באמבטיה. 'אה, זה? את רואה, פעם חיברנו את הצנרת למקלחת אבל זה לא היה לנו נוח, הרגשנו לא נקיים- אז ניתקנו את הזרם לזה. עכשיו אנחנו משתמשים כמו שכולם משתמשים: בבאקט. זה הכי יעיל והכי חסכוני', מסיים לדבר ויוצא. 

לא ידעתי את נפשי!!!

במשך חצי טיול ניסיתי להבין איך משתמשים בזה ורק היום הצלחתי!!......

כסף ותודה

שבת זה זמן טוב להתרגש יחד מהטיסה שקרבה, במיוחד אם בין היתר נמצאים בה נעמי ויואל, ללה ויוסף, רותה, חנה, אבא ואני. רק לאה חסרה ממי שאמור לטוס, ומאוד מרגישים את החיסרון שלה. 

בשבת בבוקר אנחנו מדברים על הודו. סתם כך, על הפשטות שלה ועל החיים שם.

רותה טוענת שהחיים שם פשוטים כי הם לא רודפים אחרי החומר ואחרי הכסף. מישהו שואל: 'גם הדודים לא אוהבים את הכסף?' וכולנו מגחכים כי ברור לנו שהם אוהבים כסף ויודעים לעשות כסף (בניגוד אלינו:). אבל אז רותה אומרת משהו נכון: הם מאוד אוהבים כסף, ויש להם כסף- אבל אין להם בעיה לחלק את הכסף בנדיבות וברוחב לב. 'כשהיינו שם לא שילמנו על כלום! רופי אחד לא הוצאנו! הכל היה על חשבונם!'

היא אמרה שכשהיא ונעמי היו מודות להם הם היו כועסים עליהן כי הן באיזה שהוא מקום לא מקבלות את הנתינה שלהם לגמרי ומחזירות להם משהו בתמורה, מה שגורע מהמעשה עצמו. אבל כן, היו להם גם משפטים כמו: 'כאן אתן האורחים שלנו, כשאנחנו נגיע לישראל גם אתם לא תתנו לנו לשלם'. 

כשאני הייתי שם והודיתי להם על הכל, וִישְׁוִינט (בן הדודה שלי) אמר לי: "Don't say 'Tank you'- come again". 

ואחרי כל זה אמא סיפרה שבתחילת הנישואים שלה ושל אבא בכל פעם שאבא היה עושה משהו או מביא לה משהו- היא הייתה מודה לו והוא היה כועס: 'מה תודה? על מה?'.

כלומר: ישנם דברים שנעשים, שצריכים להעשות, שצריכים להשתחרר במעשה. אין על זה תמורה, אין על זה החזר. אלו החיים! ההודים מאמינים בקארמה, וכל דבר שנעשה- צריך היה להעשות ולהיות, ואם מודים על דברים שנעשים- המעשה עצמו נגרע והתיקון לא שלם.

היום אבא כבר לא כזה- אמא הצליחה לשנות אותו בזה, לייהד אותו.....

זה מתקרב!

זה מתקרב!

כל כך הרבה דברים מסמנים את התקרבות הטיסה:

החיסונים השניים שלי שהיו ב-25, חודש לפני הטיסה.

כשחיכיתי בתור שלא נגמר בירושלים, בין צעקות המבוגרת שטסה לסין להצטרף לבנות שלה לטיול והקללות שהמבוגר השני עם הילדה שלו סינן לעבר 3 צעירים שעקפו בתור הרגשתי איך פרפרי התרגשות מתחילים להתכדרר בבית החזה שלי. עוד חודש!!!

ואז, תחילת החודש: החתונה של מעין וגיא שהיתה אתמול וזו של מירב ורועי שתהיה מחר מסמנות את זה שאטוטו מגיע י"ז בתמוז, ו זה פחות מ3 שבועות לטיסה....

בעבודה כבר אמרתי לזו שמתחתנת 5 ימים אחרי הטיסה שלי להודו שלצערי לא אשתתף בשמחה שלה תוך כדי ריקודים- מן הסתם אבלה ערב משפחתי באיזה מסעדה הודית או צופה בשיחות פשוטות של אבא שלי עם האחים שלו. 

התכנונים לטווח זמן קרוב ולא רחוק, בלי נקיפות מצפון שלא אהיה באוגוסט בעבודה. 

החפיפה שאני עושה בעבודה לזו שתחליף אותי.

המודעה שאני מפרסמת על החדר שלי לחודש אוגוסט בתקוה שמישהי תקל מעלי את השכירות בחודש הזה. 

זה מתקרב! 

ואני, מלבד הריגושים פתאום נזכרת בכל הדברים הקטנים שעדיין לא עשיתי ושאני צריכה לעשות, ובהקדם. יש את הדברים החשובים יותר והחשובים פחות, אבל אני מרגישה שאני די שאננה, ואולי לא כל כך בצדק.

והכי אני חושבת שאם לי מקפצצים הפרפרים בבית החזה בכזה מרץ- מעניין מה קורה בבית החזה של אבא שלי....

חם...... כל כך חם, גם בעיר שאמורה להיות 'אויר הרים צלול כיין'...

אני הולכת ליד אנשים שמזיעים את עצמם לדעת ומקטרים מי בשקט ומי בקול על החום, פתאום מזג האויר הוא באמת נושא שיחה ולא סתם עוד קלישאה.

שבוע שעבר הייתי בתל אביב, מתהלכת לי לאורך דיזינגוף בדרך לקפה עם אורי, ומתחילה להתגנב לי מחשבה לראש תוך כדי שאני מחפשת לעבור רק מתחת לעצים: עוד חודש וקצת אהיה בארץ הרבה יותר חמה, ובעיר הרבה הרבה יותר חמה ואולי אני צריכה להתחיל להתרגל לעניין הזה. פתאום כבר לא כל כך חם לי. פתאום זה מרגיש לי כאילו 'סתם עוד יום עם חמימות עוטפת'.

אני נזכרת ששבועיים אחרי שהשתחררתי מבית החולים (לפני 6 וקצת שנים) נסעתי לפגוש את אופיר בראשל"צ, ויצא שנפלנו על יום חם. כל כך היה חם שאנשים לא הפסיקו לקטר גם בעומדם ברמזור בהמתנה לשינוי הצבע, הם קיטרו עם אנשים שהם לא מכירים בכלל ולעולם לא ידברו איתם שוב. זה היה העניין שלהם בזמן שאנחנו עברנו ליד חנויות וניסינו לבדוק האם אנחנו מכירים את המוזיקה או שיצא עוד להיט בשקל בזמן ששהינו בחו"ל. באחד מן הרמזורים שעצרנו בהם שמענו עוד אישה מקטרת, היא עמדה מאחורי, והרגשתי איך כל מילה שלה יושבת לי על העורף עם משב רוח חם מאוד, הסתכלנו אופיר ואני אחד על השניה והוא אמר לי כך: 'זה מצחיק שהחום הזה מזיז להם, לי הוא מרגיש כמו עוד יום שפוי בקוצ'י', הסכמתי איתו. אחרי הכל: בקוצ'י היינו קמים ב7:00 בבוקר ומתקלחים, יוצאים החוצה ואחרי פחות מחמש דקות מתלבטים האם לחזור הביתה לעוד מקלחת.... כל כך חם היה.

נעמי ,אדומה כולה, מנסה להתקרר עם מגבון.... 

מהנסיעה של רותה ונעמי לפני שנתיים יש תמונה שלהן יושבות ברכב (של הדודים שלי בדלהי) עם מגבונים על הפנים- כי החום היה בלתי נסבל....

לפחות בתקופה שאנחנו נוסעים יהיו מונסונים, שאולי מעט יצננו את הגוף הבוער. (לפני יומיים בנדוד שלי רשם בפייסבוק שהתחיל לרדת מונסון....)

ותאמינו או לא- מאז שחשבתי על העובדה הזו שתכף יהיה לי יותר חם: אין לי ברירה אלא להתרגל לחום, פסיכולוגית.

חיסונים

כלל ראשון- עשו חיסונים!

להתחסן זו אחת המטלות שצריך לעשות לפני שטסים למדינת עולם שלישית. צריך. זה לא כיף ולא דבר שרובנו ששים לעשות.

באחת מן הפעמים שדיברנו על החיסונים בבית הפטרתי שנראה לי שהפעם הזו אני מוותרת על החיסונים כי זה לא בדיוק עוזר..... כולם תקעו בי מבטים של 'מותק, את עושה את זה כמו גדולה! אין שום סיכוי שנעבור איתך שוב את מה שכבר עברנו....' . הבנתי אותם: 3 שבועות אחרי שחזרתי מהודו (זה היה לפני 6 שנים)- התחילו לי כאבי ראש מטורפים, כאלו שאין אפשרות לחשוב ולשמוע מישהו מדבר לידך, או לשתות מיץ בטעמים כי זה משגע, חום גבוה שעולה בבת אחת ורעידות גוף. אחרי כמה ימים כאלו בבית, העבירו אותי למיון ושם מיד אישפזו: התפרץ אצלי טיפוס (טיפואיד), ככה לפחות חשבו במחלקה פנימית ג', בבי"ח 'תל השומר'. ככה גם חשב הפרופ' אלי שוורץ, מנהל המחלקה מאיר הפנים שהייתי מטופלת שלו...

אז בסדר. הם צודקים. כולם צריכים לעשות חיסונים. גם אני. 

כלל שני- כבר טסתם וחוסנתם? נהדר! שימרו את הפנקס, הדרכון וכל הניירת הרלוונטית במקום מסודר!

לפני שבוע אבא התקשר אלי: 'אנחנו נוסעים היום למרפאת המטיילים בבי"ח ב'קפלן', עושים חיסונים'. מי נוסע? רותה, חנה, לאה ואבא. בדרך העדינה שלו אבא מנסה לבדוק האם אני רוצה להצטרף- זה לא כ"כ הגיוני ליסוע עד רחובות בשביל זה אז אני מסרבת. גם ככה קבעתי תור ליעוץ רופא בלשכת הבריאות בירושלים, ומה שנשאר זה רק למצוא את פנקס החיסונים הצהוב שלי וללכת לשם. 

למצוא את הפנקס התברר כמשימה בלתי אפשרית: אני הופכת את הדברים שיש לי בבית של אבאמא בקיבוץ ולא מוצאת. עוברת שוב- ואין. גם בירושלים אני מקדישה 2 ערבים לעבור על כל מה שיש אפשרות שהוא יהיה בתוכו- אין זכר לפנקס. אני יכולה לדמיין בראש תמונה של הפנקס מונח איפושו, שראיתי אותו ואני רק לא מצליחה לשחזר איפה!.... איזה תסכול. 

שימו את פנקס החיסונים, הדרכון, טרוול-צ'ק וכל מה שקשור לעניין ואולי פעם תזדקקו לו- בתיקיה/קופסה נפרדת. 

כלל שלישי- מיועד לחברי קופ"ח 'כללית': עשו חיסונים במרפאות המטיילים, יש החזר של 75%!!

יום ראשון אני קמה מוקדם, שמה פעמיי ללשכת הבריאות שברחוב יפו. המחשב שלהם לא עובד 100% ואני נאלצת להמתין מעט למרות שאני ראשונה בתור. ממלאת את הטופס ונכנסת לרופא. 

אצל הרופא אני מסבירה שלפני 6 שנים וחצי כבר ביקרתי באותו המקום בדיוק ואני רק לא מוצאת את הפנקס, שואלת האם יש להם רישום של הדברים במערכת ולא זוכה לתגובה. הוא מסמן לי במה אני צריכה להתחסן, אנחנו עושים משא ומתן קל על הטיפוס ועל קדחת המוח היפנית ואז אני נגשת לבדוק מה התשלום.

.....................763 ש"ח!!!!!!!!!.............................

ברור לי שאני לא עושה את החיסון פה עם כזה מחיר, וכשאני מציינת שאני בקופ"ח כללית הם עונים שבכלל לא כדאי לי להתחסן אצלם אלא דרך הקופה ומרפאות המטיילים שיש בארץ, ששם יש החזר ניכר. בבדיקה בקופ"ח 'כללית'- מרפאת מטיילים (מעוז בירושלים) הם מדייקים אותי על אחוזי ההנחה: 75%. בהחלט משמעותי!!

אז איך הכל התחיל?

הכל מתחיל בנעמי ויואל, שסוף סוף הצליחו לשכנע את אבא לטוס.
או אולי אני צריכה לרשום הכל התחיל בנסיעה שלי להודו, שהיא הייתה הראשונה מבין כולם והציתה משהו? או אולי בנעמי ורותה שנסעו אחרי?
אבל נראה לי שבעצם הכל מתחיל באבא....

אבא מתרגש מיומולדת הפתעה

אבא שלנו נולד בהודו, בן שישי למשפחה עם שבעה ילדים. משפחה טובה, קאסטה עליונה. בית ספר פרטי. אם להסתכל על זה בצורה רוחנית- זה שהוא נולד זה כבר קארמה. מפה לשם עם כמה גלגולים ומחשבות אמצע- הוא עבר לצד שלנו: להיות יהודי.
זה לא פשוט להיות יהודי בימינו, לא כל כך IN. כולם שונאים אותך ורוצים רק לקחת ממך או לפחות להתחלק עם מה שיש לך. אבל לו זה היה ברור, אז הוא ארז יחד עם האמונות הטפלות על המזל הרע שיש לו את החפצים המעטים ועלה על מטוס כשבסוף הדרך הוא ינחת בישראל כשהוא יהודי.
אבא בחר את השם של עצמו, וכולנו מבסוטים: לו לפחות יש שם יפה- לביא אברהם. הוא בכלל נולד בשם קרישנה שזה אל הודי, אחד החשובים שבהם (יש להם יותר מ3 מליון כאלו אז הוא בין הפופולריים יותר). 

הוא התחתן עם אמא, ונולדו להם 13 ילדים. וככה הם גדלו וגידלו, עבדו וכיבסו והעבירו את השנים בניהול אחת המשפחות המצחיקות יותר שאני מכירה (אני משוחדת? כן).

ואז נעמי ויואל באו עם ההצעה לאבא: לחזור להודו לשבועיים.
נדרשו אי אלו דיבורים (לא נכחתי- לא יודעת) עד שהוא החליט שהוא מצטרף לטיסה שלהם, אבל לא לשבועיים כי אם לחודש, ומאוד מהר התגבשה הקבוצה שנוסעת יחד איתם למסע. 

ומכאן..... המסע מתחיל! .....